תקופת ההריון מלווה אצל ההורים העתידיים, כמו גם אצל המשפחה והחברים, בהתרגשות רבה. התרגשות של שמחה וציפייה לתינוק או התינוקת מעורבת גם בחששות וחרדות ממהלך ההריון והלידה. רבות נחקר הקשר בין מאפיינים שונים של בריאות האם והשפעתם על היילוד, כמו המטען הגנטי שלה, התזונה שלה, שילוב פעילות גופנית כחלק משגרת חייה ועוד.
שני מחקרים מעניינים פורסמו על ידי בית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת אלבני בניו יורק. האחד עסק בהשפעה הסביבתית על האם והיילוד, והאחר עסק בקשר בין דיכאון של האם וסיכוי לסוכרת הריון. הייחודיות של מחקרים אלה והעניין שמצאנו בהם קשורים למסקנות שמוצאות קשר בין הבריאות הנפשית של האם לבריאות התינוק.
דיכאון וסוכרת הריון
סוכרת הריון נפוצה בקרב 10%־4% מהנשים ההרות. בין השבוע ה־24 לשבוע ה־28 של ההריון מתבצעת בדיקה הכוללת העמסת סוכר ובדיקת דם לאחר שעה. על פי התוצאות נקבע המשך המעקב והטיפול, אם נדרש.
החשש מסוכרת הריון, כזו שאובחנה לראשונה במהלך ההריון, הוא מההשלכות על העלייה בתחלואה ובסיכון לסיבוכים לאם ולתינוק, בהם משקל לידה גדול של התינוק (מעל 4 קילו), ולכן ההמלצה היא על ניתוח קיסרי. לכן, על נשים אלה להפחית באופן משמעותי את הצריכה של מאכלים ומשקאות עתירי סוכר, ולהקפיד מאוד על מעקב הריון ועל רמות הסוכר בדם.
צוות החוקרים של אוניברסיטת אלבני, שבראשו עמדה ד"ר מרגרט ורסטיגן, בחן במשך כשלוש שנים 300 נשים הרות. המחקר נערך בשליש האחרון של ההריון (שבוע 27 בממוצע), והמעקב התקיים במרפאה בקהילה. הנשים דיווחו בעצמן, באמצעות סדרת שאלונים, על גורמים ללחץ ותסמינים של דיכאון לפני ובמהלך ההריון. לנתוני השאלונים צורף מידע רפואי נוסף על נשים אלה ועל התינוקות שלהן.
ממצאי המחקר, שפורסמו בכתב העת המקצועי "BMC Pregnancy & Childbirth", הצביעו על קשר מובהק בין דיכאון של האמהות לבין התפתחות סוכרת הריון. ככל שרמות תסמיני הדיכאון היו גבוהות יותר, הסיכון לפתח סוכרת בהריון היה גבוה יותר.
"ממצאים אלה מדגישים את החשיבות של התחשבות בגורמים פסיכו־סוציאליים וגם במשתנים ביולוגיים בהתפתחות סוכרת הריון", סיכמה ד"ר ורסטיגן.
הסביבה כן קובעת
המחקר הראשון התבסס על הנחותיהם של החוקרים כי סיכונים בהיבט האישי וסיכונים סביבתיים מתרחשים לעתים קרובות בו זמנית בקרב נשים בהריון, אך הקשר הספציפי בין תנאי הסביבה של האישה ההרה ותוצאות הלידה טרם נחקר מספיק.
תחום האפיגנטיקה הוא תחום מדעי חדש יחסית, המתייחס לשינויים תורשתיים בגן האנושי המושפעים מהסביבה, אך לא מתערבים בקוד הגנטי. כלומר, שינויים בתורשה בין־דורית או תורשה בין־תאית, שאינם קשורים לשינוי ברצף הדנ"א עצמו.
לפי תפיסה זו, הדנ"א אינו תבנית קבועה שמועברת מההורים לצאצאיהם, והמחלוקת בין תורשה וסביבה אינה מציגה את המציאות המורכבת במלואה. מחקרים מצביעים על כך שהדנ"א מגיב כל העת לסביבה. שינויים גדולים ואף קטנים בחיי האם, מצבה הנפשי, התזונה שלה, הסביבה שבה היא חיה - כל אלה נצרבים בגנום, והם בעלי השפעה על המטען הגנטי של העובר.
צוות המחקר, בהובלתה של ד"ר אליסון אפלטון, מהמחלקה לאפידמיולוגיה וביוסטטיסטיקה, חקר 239 נשים הרות ותינוקותיהן. הקבוצה הייתה מגוונת מבחינה סוציו־אקונומית וממוצאים אתניים שונים.
גם מחקר זה בדק נשים בשליש האחרון של ההריון. הן מילאו שאלונים המעריכים גורמים דמוגרפיים, היסטוריה רפואית, הרגלים התנהגותיים במהלך ההריון, גורמים פסיכו־סוציאליים וגורמים סביבתיים. לאחר הלידה נערכה סקירה של כל הרשומות הרפואיות כדי לקבל מידע קליני על בריאות האם, מהלך הלידה ומאפייני התינוק.
התוצאות הצביעו על כך שתנאים נוחים בסביבת המגורים, למשל גישה לשטחים ירוקים או מודעות לאיכות הסביבה, שיפרו את הסיכוי של התינוק להיוולד במשקל תקין. במקביל תנאים אלה הפחיתו את הסיכון לפגיעה בגדילה ובהתפתחות של העובר. הסיבה שהמחקר הציע היא ההשפעה של שטחים ירוקים על בריאות הנפש.
ד"ר אפלטון מתמקדת באפידמיולוגיה חברתית ואפיגנטיקה, ומחקריה הם רב־תחומיים, ומשלבים תיאוריות מתחום הרפואה אך גם ממדעי החברה, בריאות הסביבה ואפידמיולוגיה. להערכתה חשיפה פסיכו־חברתית וסביבתית מוטבעת ביולוגית ומשפיעה על הבריאות של כל דור ועל הדורות הבאים. אפלטון חוקרת בכל מחקר שלה את ההשפעה של תקופות קריטיות או רגישות בהתפתחות על הסיכון למחלות במהלך החיים.
"ישנם מספר גורמים שיכולים להשפיע על בריאותו והתפתחותו של יילוד, החל מגנטיקה ועד לתנאי הסביבה - אבל גם הרבה ביניהם", אומרת ד"ר אפלטון. "סיכונים אלה חשובים להבנה ולמחקר נוסף, מכיוון שנתוני לידה כמו למשל משקל, היקף ראש, אורך ופגיעה בהתפתחות ברחם נחשבים לאינדיקטורים פוטנציאליים לסיכון בריאותי עתידי בהמשך החיים".
לדבריה, בהתחשב בשכיחות ובעלויות הנוכחיות של מחלות נפש בעולם, במקביל לעלייה בעיור העולמי, יש לתת את הדעת ולפעול לשילוב שטחים ירוקים בתכנון של אזורי מגורים, מבנים פרטיים וקהילתיים, זאת כדי ליצור מרחבים משותפים המאפשרים אינטראקציה והתקשרות. אלה מעלים את ההזדמנות לפעילות גופנית, מצמצמים אי־שוויון בריאותי, תורמים לבריאות נפשית ומקדמים רווחה ככלל.