"ריפוי בעיסוק הוא לא רק מקצוע טיפולי, הוא דרך לאפשר לאדם להשיג שליטה, משמעות ויכולת לבחור איך הוא מתנהל בעולם, גם כשסביבו כאוס ואי ודאות", מסבירה זלוטניק. לדבריה, שגרת חירום יוצרת פער בין הצרכים האנושיים הבסיסיים כמו ביטחון, שליטה, אוטונומיה ושייכות, לבין המציאות בפועל.
השפעות המשבר מתבטאות בצורות שונות בקרב קבוצות הגיל השונות. ילדים עשויים להראות נסיגה תפקודית, קושי במשחק או קושי בוויסות רגשי. מבוגרים מדווחים על שיבוש שינה, ירידה בריכוז ועומס רגשי. אצל קשישים מתעצמת הסכנה לירידה קוגניטיבית ופיזית.
נוספים על כך, מיינדפולנס או כתיבה משמשים כאמצעים לשחרור רגשי ועיבוד חוויות, והצבת מטרות קטנות וברות השגה מייצרות חוויה של הצלחה. "המטרה שלנו היא לעזור לאדם לעבור ממצב של קיפאון לתנועה, גם רגשית וגם פיזית", אומרת זלוטניק. "זה הבדל בין תחושת חוסר שליטה לנוכחות פעילה".
ד"ר זלוטניק מבדילה בין תגובות של ילדים ומבוגרים למצבי חירום. "ילדים 'מדברים' עם העולם דרך משחק ותנועה. חלקם מציירים טילים, בונים מחסה או מחקים אזעקות, זו הדרך שלהם לווסת את עצמם. זה לא סיבה לדאגה אלא להפך".
מבוגרים, לעומת זאת, עשויים לשמור הכל בפנים, מה שמוביל לכאבי ראש, עייפות, עצבנות או חרדה. חלקם ידווח על חוסר סבלנות או התפרצויות, בעוד חלקם דווקא יגייס כוחות של הכרה וירגיש מועצם. המסר להורים ברור: "אל תמהרו להרגיע. הקשיבו. תנו שם למה שהילד מרגיש. ושמרו על טקסים קטנים של שגרה כמו סיפור לפני שינה, לוח יומי ויזואלי שיתופי, או זמני פעילויות קבועים".
זלוטניק מציעה הנחיות מעשיות להתמודדות עצמית וקהילתית. כעוגן לעצמכם, היא ממליצה לשמור או למצוא עיסוק אחד מחזק ביום, לא מתוך חובה אלא מתוך בחירה. תנועה, נשימה ומגע הם לא מותרות אלא הבסיס להחזקה עצמית. חשוב לתת לעצמכם להיות גם וגם, רגועים וחרדים, ממוקדים ומפוזרים, יש מקום לכל אלו.
כעוגן לאחרים, היא ממליצה על הקשבה לפני עצה, עזרה לקשישים ולאנשים עם מגבלות לארגן שגרה מחודשת, והצעת עשייה משותפת קטנה כמו בישול, משחק או סדר - כל מה שמחזיר נוכחות. ולסיום, ד"ר זלוטניק משתפת משפט שהיא אומרת גם לעצמה בימים אלו: "שום דבר הוא לא לנצח, לא הטוב, לא הרע, וגם לא מלחמה".
התרעות פיקוד העורף