"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד, כב). המילה "חומה" כתובה בכתיב חסר כמו "חמה", ואומר המדרש ב"ילקוט שמעוני": "מלמד שעמד סמאל (כינוי למלאך המוות - י"ז) ואמר - ריבונו של עולם ישראל, עבדו עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים? ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען, לכן כתוב 'חמה' חסר".
ונאמר על כך בספר "משך חכמה": יסוד בהבנת היחס של הקב"ה אל חטאי בני ישראל. במצוות מעשיות כמו עבודה זרה ושפיכות דמים, מטילה התורה עונשים חמורים מאוד כגון כרת, סקילה ושאר מיתות בית דין. אך בעניינים השייכים להליכות ונימוסים, כגון לשון הרע, מחלוקת וגזל אין אזכור בתורה אפילו לעונש מלקות. כל זה נכון רק כשזה קורה לאדם יחיד, או אז המצוות המעשיות הינן בעלות עונשים כבדים ואילו המצוות הנימוסיות הינן בעלות עונשים קלים.
אבל כשזה קורה לציבור המצב הפוך. אומרים חז"ל: "בדורו של דוד כולם צדיקים, אך הואיל והיו בהם דילטורין (מלשינות) היו נופלים במלחמה. אך בדורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה ועל ידי שלא היו בהם דילטורין, היו יוצאים למלחמה ומנצחים". ומציין ה"משך חכמה" בלשונו: "שאם הציבור נשחתים בעבודה זרה ועריות, על זה נאמר 'השוכן אתם בתוך טומאותם', אבל בנימוסים ומידות, לשון הרע ומחלוקת, על זה נאמר: 'רומה על השמיים'. כלומר, שהקב"ה מסלק שכינתו מהם".
במקדש ראשון מצאנו שהיו עובדי עבודה זרה, שפיכות דמים וכו' ועל כן נחרב. אך לאחר 70 שנה שוב נבנה, אך במקדש שני היו עוסקים בתורה ובמצוות וכו', וחרב משום שנאת חינם. רואים אנו לצערנו שאלפיים שנה חלפו וטרם נבנה מחדש.
כמו כן, מציין הרב אליהו שלזינגר דוגמה נוספת: בדור המבול כשעברו עבירות חמורות לא נחתם דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל וכמו שנאמר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". כלומר היה כאן גזל של הציבור והיה הגזל הציבורי לגיטימי כביכול ועל זה נחתם גזר דינם, והקב"ה אומר להם "מושחתים, נמאסתם" והביא את המבול.
ולכן המלאך סמאל לא קטרג במצרים. אומנם בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה, אבל הייתה ביניהם אחדות. אבל בבואם לפני הים נחלקו לארבע כיתות: אחת אומרת ניפול לים, שנייה אומרת נילחם, שלישית נשובה מצרימה ואחת אומרת נתפלל. ומכיוון שהייתה ביניהם מחלוקת, התעורר סמאל לקטרג. כשעמנו מאוחד אין כוח למקטרגים, גם אם חוטאים אנו. אך כשאנו מפולגים, גם אם צדיקים אנו, עודנו בגלות.
התרעות פיקוד העורף