"השטן לובשת פראדה" הוא להיט האופנה האחרון - עם הכנסות שיא של 234 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון, הקרנות חגיגיות בישראל ובעולם, ושער חגיגי בווג של מריל סטריפ ואנה וינטור. הטענה המרכזית של הסרט היא שאף על פי שעולם האופנה הוא עולם אכזרי המנוהל בידי שטנים שנונים בעקבי סטילטו, אליו בלתי אפשרי לחדור, כולנו צריכים לקחת חלק דרך קניות וחגיגה צרכנית - וכמה שיותר, יותר טוב.
אבל האם השטן אכן לובשת פראדה? אולי כן ואולי לא, מה שבטוח זה שהשטן כבר מזמן לא לובשת רק פראדה אלא גם SHEIN, זארה, H&M ,Temu ועוד רבים דומים, ושמה שהשטן לבש אתמול הוא ודאי לא מה שילבש מחר. תעשיית האופנה היא תעשיית ענק השווה מעל ל-2.3 טריליון דולר - יותר מהתל"ג של מדינות שלמות כמו ספרד, אוסטרליה או ערב הסעודית; כשרובם המוחלט של הדולרים האלו מתבססים על ייצור וצריכת יתר.
כ-11.3 מיליון טונות של פסולת טקסטיל בארה"ב בלבד
באופן זה, צרכן ממוצע באירופה רוכש 19 ק"ג של טקסטיל בשנה וזורק מתוכם 16 ק"ג לאחר שימושים בודדים; ובאמריקה לבדה, כ-11.3 מיליון טונות של פסולת טקסטיל - המהווה כ-85 אחוז מכלל הטקסטיל המיוצר בשנה - מגיעים למטמנות בכל שנה. למקרה שתהיתם, זה שווה ערך לכ-37 ק"ג לאדם בשנה, או ל-2,150 פרטים בשנייה המושלכים לפח רק כי הם יצאו מהאופנה. למעשה, בשני העשורים שחלפו בין הסרט הראשון לסרט השני, מספר הפעמים שבגד נלבש לפני זריקה ירד ביותר משליש. כתוצאה מכך תעשיית האופנה הפכה לאחת מהתעשיות המזהמות ביותר בעולם, והיא אחראית לייצור של 92 מיליון טונות של פסולת טקסטיל בשנה - המקבילים ל-9,200 מגדלי אייפל, כשרובה מורכבת מבגדים לבישים לחלוטין, ושלא כמו קו הרקיע של פריז - אף אחד לא מתגאה בהם.
תעשייה מסוכנת: שריפות, קריסת מבנים ותאונות
פה לא מסתיימות הבעיות. תעשיית האופנה היא גם אחת התעשיות המנצלות ביותר בעולם. מדובר בתעשייה הידועה לשמצה בתנאי עבודה לא בטוחים, בעבדות ילדים ובאלימות מבוססת מגדר, המופנית לרוב כלפי פועלות במפעלי טקסטיל - נשים עניות במדינות עניות. מרבית מקרי המוות אינם מתועדים היטב, ונוטים להיות מועלמים בסטטיסטיקות של ייצור; ובכל זאת, על פי הערכות בכל שנה מתים אלפי פועלי ופועלות טקסטיל ברחבי העולם, כתוצאה משריפות, קריסות מבנים ותאונות שאף אחד לא שומע עליהן. המספר המדויק אינו ידוע, מכיוון שמרבית מקרי המוות אינם מתועדים, נתון המעיד בפני עצמו על הערך הנתפס של חייהם. חשוב להבהיר: כלל הנזקים החברתיים והסביבתיים האלה נובעים בראש ובראשונה מהתחלופה הכה-מהירה של טרנדים - כלומר, מהמודל העסקי של אופנה מהירה, שבו מותגים מציפים את השוק בטרנדים זולים בקצב מסחרר וצרכנים נפטרים מהם מהר עוד יותר.
נהוג לכנות בזלזול את מותגי האופנה מהירה, ולהפנות אליהם אצבע מאשימה בכל הנוגע לזיהום וניצול. אך אל תטעו לחשוב שהנזק מתחיל ונגמר שם. שורה של מותגי יוקרה, ובהם ג'ורג'יו ארמני וכריסטיאן דיור, נקשרו לתחקירים על ייצור בתנאים פוגעניים באיטליה, דרך קבלני משנה שכללו עבודה לא חוקית, ניצול עובדים ואף מקרי אלימות. במקביל, מותגים כמו לואי ויטון וגוצ'י פועלים בתוך שרשראות אספקה גלובליות של עור ובקר לטובת ייצור תיקי היוקרה שהם מוכרים, באופן שמוביל לפגיעה קשה ביערות הגשם ובירוא יערות. מנגנוני היוקרה עצמם גם הם לא עם ידיים נקיות: בשנת 2018 נחשף כי חברת ברברי שרפה סחורה שלא נמכרה, כולל מעילי הטרנץ' המפורסמים, כדי לשמור על ערך המותג. במילים אחרות, זו לא טעות, זו מדיניות.
רכישת בגדי יד-שנייה מספקת גם היא פתרון חלקי בלבד. במחקר שפורסם מוקדם יותר השנה ב-Nature, עמיתי ד"ר אורי שרון ואני מצאנו שרכישה בשווקי יד-שנייה מעודדת צרכנות יתר, ומובילה לרכישה מוגברת הן של בגדי יד-שנייה והן של בגדים חדשים, כמו גם היפטרות מהירה יותר מבגדים תחת “רישיון" מוסרי כוזב.
לבחור באיכות ולא בכמות
אם כן, אופנה מהירה היא לא מותג כזה או אחר - כי אם הלך רוח, שבו הדגש הוא על ההתחדשות הבלתי פוסקת והרכישה לשם רכישה, ולא על החגיגה של יצירתיות וביטוי עצמי שאופנה אמורה להיות. אם כך, הפתרון הפשוט, ובו בזמן כה קשה לביצוע, הוא שינוי דפוסי הצריכה שלנו והפחתת צריכה.
כשאני מסתכלת על הקהל של “השטן לובשת פראדה" אני רואה אנשים שאוהבים אופנה, אבל בדרך שונה לחלוטין ממני. הרבה יותר מידי פעמים אנחנו מבלבלים בין האהבה לחדש ולשופינג, לבין אהבה של אופנה, ומתייחסים אל הבגדים שלנו כאל סטוץ לילי במקום כאל מערכת יחסים לטווח הארוך. אבל כשאוהבים משהו באמת מכבדים ומוקירים אותו, זה אומר בפועל לקנות הרבה פחות, ולהתמקד באיכות ולא בכמות. ובאשר לשטן? השטן לובשת צריכת יתר, זיהום וניצול, וזה ממש לא משנה איזה מותג אחראי לזה.
התרעות פיקוד העורף