במשך שנים הועבר אלינו מסר כמעט חד־כיווני בנוגע לגוף: להיות רזים יותר, לחטב, להסתיר ולתקן. נשים, ובהמשך גם גברים, למדו להתייחס לגוף לא רק כאל חלק מהם, אלא כאל פרויקט אינסופי לשיפור - כזה שתמיד נותר בו עוד משהו לצמצם, לשנות או להסתיר.
המסר שהביאה עמה התנועה היה חשוב: גם גוף שאינו תואם את אידיאל היופי התקופתי ראוי לכבוד. אנשים בכל המידות צריכים להופיע בפרסומות, למצוא בגדים שמתאימים להם, ללכת לים, להצטלם, להתאהב ובעיקר לחיות - בלי להרגיש שהם נדרשים להשתנות לפני שיוכלו להיות נוכחים ושייכים.
מחקרים שבחנו חשיפה לתכנים חיוביים העוסקים בדימוי גוף מצאו כי הם עשויים לתרום לשביעות הרצון מהגוף ולשיפור מצב הרוח. במקביל, הצטבר ידע המצביע על כך שסטיגמה ובושה הקשורות למשקל אינן בהכרח מעודדות שינוי בריא, ולעיתים אף נקשרות למצוקה נפשית ולדפוסי אכילה בעייתיים.
כשהרצון להשתנות נתפס ככישלון
ה־Body Positivity היה תיקון נחוץ לשיח ביקורתי ופוגעני, אך גם רעיון חיובי עלול להפוך לנוקשה. הקושי מתחיל כאשר האמירה "אני ראויה כפי שאני" מתחלפת בתפיסה שלפיה כל רצון לשנות משהו בגוף מעיד בהכרח על היעדר קבלה עצמית.
אלא שאפשר להכיר בערך שלנו ובמקביל לרצות להתחזק, לשנות הרגלים או להרגיש טוב יותר. הרצון בשינוי אינו חייב לנבוע מהמחשבה "אני לא מספיק טובה". הוא יכול להגיע דווקא מהמקום שאומר: "אני חשובה לעצמי".
האם אנחנו חייבים לאהוב את הגוף בכל רגע?
תנועה שנועדה לשחרר אותנו מהדרישה להיראות מושלמים עלולה לייצר דרישה חדשה: לאהוב כל חלק בגוף, בכל רגע וללא תנאי. אבל גם התחושה הזאת אינה תמיד מציאותית.
אם אדם אינו אוהב חלק מסוים בגופו, רוצה להרגיש נוח יותר בתנועה או מעוניין לשנות את הרכב הגוף שלו, אין משמעות הדבר שנכשל בקבלה עצמית. למעשה, גם חלק מהתכנים המזוהים עם Body Positivity ממשיכים להציב את המראה החיצוני במרכז. המסר אמנם התחלף מ"את צריכה להשתנות כדי להיות יפה" ל"את יפה בכל מידה", אך השאלה המרכזית נותרה דומה: האם הגוף יפה?
מ־Body Positivity ל־Body Respect
אחת החלופות שמציע השיח העכשווי היא לעבור מחיוביות כלפי הגוף לכבוד כלפיו - Body Respect. במקום להתמקד רק בשאלה כיצד הגוף נראה, אפשר לשאול מה הוא מאפשר לנו לעשות: האם יש לנו כוח ואנרגיה? האם אנחנו ישנים היטב? האם הגוף תומך בנו בחיי היום־יום? והאם ההרגלים שלנו כיום יתרמו לבריאות ולחיוניות שלנו גם בעוד עשר או עשרים שנה?
"אני לא חייבת לחשוב שכל חלק בגוף שלי יפה בכל רגע", אומרת מייזלר. "אני כן יכולה להתייחס אליו כאל משהו שראוי להקשבה, לטיפול ולהשקעה. לא מתוך מלחמה, אלא משום שהוא חשוב לי ואני רוצה בטובתו".
כבוד לגוף מתבטא גם באופן שבו אנחנו נענים לצרכים שלו: לנוח כשעייפים, לנוע כדי להרגיש חזקים וערניים יותר, לשתות מספיק ולהקפיד על תזונה שמספקת חלבון, סיבים, ויטמינים ומינרלים. לא מתוך ענישה או ניסיון לעמוד באידיאל חיצוני, אלא כדי לתמוך בגוף בהווה ובעתיד.
בסופו של דבר, קבלה עצמית וטיפול בגוף אינם שני קצוות מנוגדים. אפשר לכבד את הגוף כפי שהוא היום, גם בלי לאהוב בו כל פרט בכל רגע - ובאותה נשימה לבחור לחזק, להזין ולטפח אותו.
התרעות פיקוד העורף