"אמא שלי לא הייתה גאון שיווקי, אבל היו לה חושים בריאים של אשת עסקים קשוחה בתקופה שבה עדיין לא דיברו על העצמה נשית - פשוט לעשות את הדברים נכון מהבטן - וזה עובד". כך מספרת שולי בצלאל על אמה ורדה, שהפכה לפני כמעט 50 שנה לציון דרך עבור רבבות חיילים ואזרחים שנעו בכבישי הדרום.

התפריט בפונדק ורדה מציע מגוון רחב של מאכלים ביתיים, אבל מנת הדגל - ודאי עבור הקהל הצעיר והחיילים שמחפשים ארוחה מזינה על הדרך - נותרה כריך ה"פופאי" שוורדה רקחה לחיילים שמילאו את הבסיסים שבאזור בתקופת מלחמת יום הכיפורים. ההרכב פשוט אך מעורר תיאבון - לתוך פיתה או בגט טריים נכנסים בסדר מופתי חומוס, חביתת ירק, סלט ירקות, צ'יפס וטחינה.

ראשיתה של האימפריה הדרומית בשנות ה־60 של המאה הקודמת. "אמא שלי עלתה מתימן בגיל 15 בתחילת שנות ה־50", מספרת שולי, "היא למדה קרוא וכתוב בלימודי ערב למבוגרים, וביום היא טיפלה בילדים של משפחת מילצ'ן האמידה ברחובות. בני הזוג מילצ'ן ראו את היכולת שלה ליצור קשרים עם אנשים והציעו לה לנהל מזנון בתחנת דלק שבבעלותם בקסטינה". שולי מסבירה שבאותם ימים התחנה ההיא הייתה נקודת הקצה שממנה והלאה נדרש ליווי צבאי בשעות הלילה לנסיעה בכבישי הדרום, בצל החשש מהתקפות הפדאיון.

"אמא תמיד הסתכלה על החייל וכולם בעיניה היו אותו הדבר - לא משנה אם רק היום התגייס והוא 'חייל מהניילונים' או שהוא מפקד בכיר", מספרת שולי, "לאט־לאט גדלו פה דורות שלמים, וכבר צמחו אלופים מהלקוחות שעברו אצלה". עד היום תלויים מעל הקופה שני תפריטים - אחד לסועדים רגילים, ולצדו תפריט עם מחירים מוזלים לחיילים.

ב־1969 החליטו ורדה ואריה בצלאל לקנות צריף קטן בצומת ראם (מסמיה) ולהעתיק לשם את המזנון המצליח. "כשההורים קנו את המסעדה הייתי בת 12 - ומאז אני כאן", מספרת שולי, "לימים למדתי הוראה, אחר כך תואר ראשון ושני במינהל עסקים, עבדתי כמנהלת שיווק בחברת קוסמטיקה, אבל תמיד כשעברתי בכביש וראיתי שהחנייה כאן מלאה - הייתי נכנסת לעזור וממשיכה בדרך".

"במלחמת יום כיפור הבסיסים באזור קיבלו תגבורים וחדרי האוכל לא עמדו בעומס, אז התחלנו לשלוח להם סנדוויצ'ים בהתנדבות. תמיד אמרו לחיילים 'תאכלו ותהיו חזקים כמו פופאי' - ומכאן הגיע השם. אמא שלי גידלה חיילים ונתנה להם לאכול - לא משנה אם היה להם כסף או לא, הם תמיד קיבלו סנדוויץ' מלא בכל טוב", מספרת שולי. "זה היה נוהל קבוע - כשמגיע אוטובוס עם חיילים, אחת מבנות הצוות בודקת מי יושב ולא הזמין. אם חייל לא הזמין לאכול - ברור לנו שזה לא בגלל שהוא לא רעב. אנחנו לוקחים סנדוויץ' ובקבוק שתייה, שמים על השולחן, אומרים 'בתיאבון' והולכים, בלי שאלות ובלי להגיד כלום. אצלי כולם שווים - ככה לימדו אותי. אם כולם אוכלים - גם הם יאכלו. זה הדנ"א שלנו".

"לפני שנתיים ישב כאן גבר כבן 50, אכל 'פופאי' וביקש לשלם על שלושה קצינים שישבו בשולחן לידו. כשאמרתי להם שמישהו כבר שילם עליהם, הם שאלו אותו למה. הוא סיפר שכאשר היה חייל ממשפחה קשת יום ולא יכול היה להרשות לעצמו לקנות סנדוויץ' - הוא אכל כאן במשך שלוש שנים בלי לשלם, אף אחד לא דיבר איתו על זה ולא ביישו אותו. היום הוא גר בארצות הברית, הגיע לכאן עם האחיין שלו כדי לאכול 'פופאי', ורצה להחזיר משהו".

מה הסוד של המקום?
"אנחנו משמרים את התחושה שכאשר מישהו מגיע הוא נכנס לסוג של בית, הוא יודע שיקבל אוכל של בית והוא לא צריך להתייפייף או לחפש תפריט שהוא לא מבין. אני פה כי אני אוהבת את האנשים. אמא שלי גידלה הרבה חיילים, ואלה הלקוחות שלנו היום - המשפחות. אותו אדם שהגיע אלינו כחייל - היום חוזר לכאן ביחד עם הילדים שלו".

משהו השתנה מאז ההתחלה?
"בשנים האחרונות כביש 6 הסיט את התנועה מכביש 40, היום אין הסעות של הצבא, והחיילים נוסעים ברכבות. אמא שלי הבינה לפני שנתיים שהגיע הזמן להרפות. לקחתי את העסק לידיים והתחלנו להסתכל קדימה. לצד הפעילות הרגילה אני מוציאה מנות קייטרינג למפעלים באזור ומוכרת אוכל מוכן לשבת".

פונדק ורדה: הסנדוויץ' שנולד בתקופת מלחמת יום הכיפורים

התפריט של פונדק ורדה בצומת ראם מציע מגוון מאכלים, אבל הכוכב המקומי הוא הסנדוויץ' המיוחד, "גדלו פה דורות שלמים של חיילים וצמחו כמה אלופים"