"אני מסתכל על הפיצה ועולה במשקל, אשתי אוכלת את הפיצה ושומרת על משקל תקין, אין צדק בעולם". משפטים והערות ברוח דומה אנחנו שומעות מעת לעת, וגם אם נראה כי זו הגזמה ואין בסיס לטענה, מתברר כי יש דברים בגו.

מחקר שהוצג בסוף חודש מרץ בכנס האגודה האנדוקרינית בלוס אנג'לס הראה את ההשפעה של החשיפה למראה מזונות עתירים בקלוריות על אכילת יתר אצל אנשים בעודף משקל.

אנדוקרינולוגיה בוחנת את ההיווצרות, הפעילות וההשפעה של הורמונים העשויים מתרכובות כימיות ואחראים על התקשורת בין תאי הגוף. התחום מהווה נדבך חשוב בהבנה ובטיפול בבריאות האדם, בהתייחסות להשמנה, סוכרת, פוריות, סוגי סרטן ועוד. לא מפתיע שהאגודה האנדוקרינית, שכוללת יותר מ–18 אלף מדענים, רופאים, אחיות, סטודנטים ואנשי חינוך מ–122 מדינות, היא הקהילה הוותיקה והגדולה בעולם שחוקרת את השפעת ההורמונים והקשר למצב הבריאותי.

להסתכל על גלידה ולהשמין?
בכנס האגודה האנדוקרינית נחשף מחקר חדש שבו נראה כי בקרב אנשים עם השמנת יתר אותות השובע למוח משתבשים ונחלשים. מי שאחראי לכך הוא ההורמון אוקסיטוצין, המופרש לדם באופן טבעי מיותרת המוח האחורית. כלומר, בזמן שאנשים עם השמנת יתר מביטים על מזונות עתירי קלוריות, הורמון האוקסיטוצין משבש את התקשורת בין אזורים שונים במוח. בעיקר אזורים המעורבים במערכת החושים, וכן באזורים המעורבים בעיבוד הקוגניטיבי והרגשי למזון. התוצאה - השפעה על השליטה בכמויות האוכל שנצרך, ובהמשך על המשקל.

הורמון האוקסיטוצין ממלא תפקיד אצלנו גם בקשרים רגשיים. הוא קושר בין האם לתינוקה, למשל. בכי של תינוק מעודד באמצעות אוקסיטוצין ייצור חלב אם. ההורמון גם תורם לקשרים חברתיים בקבוצה ולחיבור בין בני זוג. זו הסיבה שהוא מכונה "הורמון האהבה".

מכלול ההשפעות של האוקסיטוצין מסקרן ולכן נבחן על ידי חוקרים מתחומים רבים. המחקר, שמומן על ידי המרכזים לחקר השמנת יתר באוניברסיטת הרווארד ובבוסטון והמכון הלאומי לבריאות, נועד לבחון את האזורים במוח שמושפעים מאוקסיטוצין.

המשתתפים במחקר חולקו לשתי קבוצות. צעירים רזים וצעירים עם השמנת יתר. שתי הקבוצות התבקשו לצפות בתמונות שונות: של מזונות עתירים בקלוריות, מזונות דלים בקלוריות וחפצים שאינם מזון. התוצאות הראו כי בקרב המשתתפים עם השמנת יתר הייתה פעילות חריגה באופן משמעותי במוח, שעשויה להסביר אכילה גם כשלמעשה המשתתפים היו כבר שבעים ומלאים.

מראה מזון בימינו
ההתייחסות למראה האוכל והקשר שלו להשמנה מקבלים משנה תוקף בשנים האחרונות, כיוון שאנחנו חשופים לתמונות של אוכל במינונים גבוהים מבעבר. תוכניות בישול בטלוויזיה, תמונות של מנות ביתיות ומנות במסעדה ברשתות החברתיות, וגם תמונות באמצעות הטלפון הנייד והזמין, שרבים משתפים בהן, לרוב לפני שמתחילים לאכול.

אפשר להיזכר בספרי הבישול של המאה הקודמת שכללו צילומים של חלק מהמאכלים, לפעמים איורים בלבד. היום למתכונים בספרים נלווים צילומים לכל מתכון, ויש שפע אינסופי של סרטונים הקשורים לאוכל ולהכנתו. אם בעבר השף או הקונדיטור היה האחראי העיקרי על ההמחשה הוויזואלית, היום משתתפים בכך גם צלמים מומחים, מעצבי אוכל וסטייליסטים. חל מהפך בתחום, משיח שעבר מדור לדור, בדרך כלל כ"תורה שבעל פה" ובהמשך גם בספרים על בישול ומתכונים - היום אפשר גם לראות את המנות. זהו מהפך דרמטי ומהותי.

צילומים יפים של מזון מעוצב, מוגש בכלים נאים וברקע מתאים (מפות, פרחים וגם תאורה מדויקת) מעוררים תיאבון. הם מגרים אזורים במוח, כולל כאלה שמשפיעים על הטעם. ההשפעה תלויה ברמת הרעב או השובע, ומתעצמת ככל שרעבים יותר.

תופעה זו מטרידה, כיוון שגם אם מראה המנות לא יוביל לצריכה מיידית של המנה (הזמנה במסעדה או בישול בבית), יש סיכויים לא מבוטלים שהחשיפה תוביל לאכילה של מזונות אחרים שנמצאים בהישג יד, במטבח למשל. לפעמים זו צריכת מזון מיותרת של אוכל מהמזווה או מהמקרר או במהלך קניות בסופר המציע פינות טעימה, פינות מאפים שמעודדות אכילה גם באמצעות הריח.

על מנת לצמצם את ההשפעה של מראה האוכל נדרשים כוחות נפשיים לא מבוטלים, לעתים כמעט בלתי אפשריים. הדבר בולט יותר אצל ילדים, שדורשים יותר סיפוקים מיידיים.

עודף המשקל והשמנת היתר, שהוגדרו כמגיפה, אינם נבלמים אלא נמצאים בתאוצה, ולכן בקרב הקהילה המדעית מושקעים מאמצים רבים לפתרונות שונים ומגוונים, התנהגותיים כמו גם תרופתיים, להתמודדות עם האתגר.

ובינתיים, מאחר שאין פתרונות קסם, למי שהדברים מוכרים לו במעגלים הקרובים האישיים או המשפחתיים, כדאי לנסות להתנתק מקבוצות מסוימות ברשתות החברתיות, לצמצם את הצפייה בתוכניות בישול ולאמץ יותר את הבישול הביתי.

להסתכל על גלידה ולהשמין: חשיפה למזונות משמינים אכן משפיעה

"אני מסתכל על פיצה ועולה במשקל" - משפטים ברוח דומה נשמעים מעת לעת, וגם אם נראה כי זו הגזמה ואין בסיס לטענה, מתברר כי יש דברים בגו