זהירות מעשה קונדס: מתי ההורים יקחו אחריות על חינוך ילדיהם

זה היה כשהייתי תלמידת כיתה ד', אי שם בתקופה שבין מלכות יואש לירבעם השני. אמות הספים בבית הספר היסודי בית הכרם נרעדו כשהמורה רחל נכנסה לכיתה ודלי של מים צוננים כמעט קידם את פניה. כמעט, כי המהנדסים הקטנים בכיתה כשלו בביצוע תוכניתם המשורטטת להפליא. התכנית הייתה כזו: לתלות דלי על וו בקצה המטאטא שהיה אחוז באלכסון על הדלת, לחכות שהמורה רחל תיכנס לכיתה, לראות אותה נרטבת במים ולצעוק בחדווה: ״1 באפריל!״

משכשלה התוכנית, מה שנותר ממנה היה זעם בלתי כבוש של מורתנו ומבטים מיוסרים של התלמידים על זה שהתוכנית לא עלתה יפה ועל זה שנתפסו בקלקלתם. את שיעור טבע בילינו בהקשבה להסברים על ההבדל בין ״מעשה קונדס״ (בצירה) לחבלה שנעשית במזיד. רחל סגרה איתנו חשבון, פנים אל פנים, ואנחנו, המבוישים, לא שכחנו לעולם את השיעור הזה, בשונה משיעורים אחרים.

לא חלף זמן רב, והגיע מייל מהמנהלת: ״אתמול לקראת סוף היום הגיע לידי הצוות החינוכי מידע על אירוע שבו היו מעורבות בנות מהכיתה. מאותו הרגע הצוות החינוכי עסוק בטיפול תמיכתי, חינוכי ומשמעתי בכל המעגלים האפשריים, הן ברמת שיחה עם הכיתה והן בשיחות פרטניות. הורה שמעוניין לפגוש את הצוות החינוכי בנושא, מוזמן לפנות למזכירות בית הספר כדי לתאם פגישה״.

הבנתם? הצוות לוקח על עצמו את האחריות. איפה ההורים? שאלה טובה, ויש גם תשובה: יש יסוד סביר להניח שההורים רואים בבית הספר אפסנאות. שהאפסנאי יטפל בתחזוקה, ומדי פעם יעביר פלנלית על הילדות.

אולי זו רק אני, שקולה של רחל מהדהד בראשי, אבל אני באמת לא יודעת מה אומלל יותר: הניסיון של המורה להלך מעדנות על הביצים שמונחות מתחת לרגליה מחשש לחטוף מההורים, הניסיון להעביר מסר שלפיו מדובר במעשה שובבות, הדגש על כך שהדבר נותר בגדר רעיון בלבד, או סדר הופעת הגורמים המחנכים, כפי שניסחה אותו המורה - קודם הצוות החינוכי, אחר כך ההורים.

אני לא מכירה את הילדות ולא את ההורים שלהן, אבל אני במקומם הייתי עושה בדק בית רציני מאוד. הלו, אין שום דבר חמוד במה שהילדות שלכם עשו. לכתוש תרופות ולהחדיר אותן לבקבוקי מים זה לא מעשה שובבות. זה מעשה קרימינלי מחושב ואכזרי. ובאשר לטיעון שלפיו לא קרה דבר והכל נותר בגדר רעיון - כך בדיוק מתגלגל התפוז המכני.