בבוקר יום שלישי שוטטתי, כרגיל, בפיד הפייסבוק שלי וחיפשתי נושא מעניין לכתוב עליו בטור הזה. הימים הם ימי בחירות, כך שמחצית מהפוסטים מוקדשים לסרטו־ נים מביכים של ביבי נתניהו ויאיר לפיד, והמחצית השנייה מוקדשת לסרטונים שלועגים לסרטונים המ־ ביכים של ביבי נתניהו ויאיר לפיד. פוסטים אחרים ממשיכים לתפעל את שגרת הפייסבוק הרגילה - איכשהו בשבועות האחרונים יש תחושה שהיא עכורה יותר מתמיד.
בעלי חיים נטושים, עוני מחפיר, פקחי חנייה שמחלקים דוחות לא מוצדקים, עושק וחוסר אונים. אולי זה מרקורי שבנסיגה, אולי מזג האוויר. אולי סתם נעשה פה כל כך בלתי נסבל, עד שגם סרטוני חתולים־תוחבים־את־ראשיהם־למקומות־שהם־לא־אמורים־לתחוב־אליהם־את־ראשיהם כבר לא ממש מצליחים לעודד אף אחד.
אולי זה רק הייאוש הפרטי שלי, אבל לא מצאתי אפילו סטטוס מצחיק אחד. בנוסף לכל אלה, אין יותר סטטוסים מצייצים, רק עשרות עמודים חיוורים ומשמימים שמתיימרים להיות משהו דומה ועדיין לא הבינו ששגיאות הכתיב מסגירות את הזיוף.
בערך בשלב הזה הרגשתי איזו תגובה פיזית בלתי רצונית משתלטת עלי: איזה ריגוש פנימי שנאבק לפלס את דרכו מבעד למעטה הציניות. לחלוחית, קיבינימט. זו הייתה לחלוחית. והיא אפילו התחזקה מספיק כדי להצטבר לדמעה. דמעה אחת, מוחשית ורטובה, זלגה מבעד לעיני כשסיימתי לקרוא את הפוסט הזה. ואני לא היחידה: אלפי התגובות מלאות בהתרגשות ושמחה, אפילו לא ״אמ;לק״ (ארוך מדי; לא קראתי) אחד.
התרעות פיקוד העורף