״מהדברים שתיארת יש לי הרגשה שהקטנה היא ילדה חזקה עם פיוז קצר, ילדה שעובדת על רגשות מאוד מהר. היא בת יחידה שמקבלת המון תשומת לב והיא גדלה ומתפתחת. לדעתי ההתנהגות של בתך מאוד מתאימה לתקופה של 'גיל שנתיים הנורא'. בסביבות גיל שנתיים הילד מתחיל לחוש את כוחו ויש מצב של היפרדות פסיכולוגית מההורים. בתך מרגישה שהיא ישות אוטונומית ושהיא יכולה לקבוע ולהחליט, היא דורשת להיות על הידיים והיא יודעת שהיא יכולה להפריע בזמן ההחתלה. עליכם להבין ולהשלים עם העובדה שההתנהגות שלה נובעת מהשלב ההתפתחותי שלה, ולבחור באילו מצבים לכעוס ולחנך. כשהיא לא נותנת לך לחתל אותה לדוגמה, את צריכה להחליט שאת לא כועסת ופשוט לחתל אותה. עלייך בעצם להפעיל קצת כוח ולכפות עליה החלפת חיתול בלי לכעוס. זאת אומרת, את לא מייצרת מלחמה אלא מעבירה לה מסר 'זה יקרה כי אני רוצה וכי אני קבעתי'. הרי את לא תשאירי אותה עם קקי כי היא עושה צרות. את ובעלך הורים צעירים עם ילדה ראשונה, אתם צריכים להבין איך להיות נחושים ללא מאבק, וללמוד באילו מקרים אפשר לוותר לבתכם ובאילו לא. אני מציעה שתפנו להדרכת הורים״.
״פעמים רבות יש הבדל משמעותי בין ההתנהגות של הילדים בסביבה חברתית אחרת (גן, בית ספר ופו׳) ובין התנהגותם בבית. העובדה שבתך מכה רק בבית ולא בגן מלמדת אותנו שבבית יש לה רווחים פסיכולוגים משניים. זו יכולה להיות הוכחה לתסכול או הוכחה למאבק כוח קטן, וזו יכולה להיות אסטרטגיה כדי למשוך את תשומת לבכם ולגרום לכם לדבר איתה. ילדים מוכנים לסבול מאיתנו כעסים, שיחות, הפקת לקחים, גערות ופרצופים, העיקר שהם יקבלו מאיתנו יחס. ילדים בני שנה וארבעה חודשים כבר מבינים, ולכן אתם צריכים לקחת אותה לשיחה ולהגיד לה: 'לפעמים את מרביצה לאמא, לסבתא, לדודה ולאבא. אנחנו לא אוהבים ולא מרשים להרביץ לנו, אם את תרביצי, אנחנו פשוט נלך'. הילדה אמורה ללמוד מתגובות ומעשים, ברגע שאתם רק אומרים לה 'זה לא נעים לי', זה לא יעיל וזה לא יגרום לה להפסיק להכות, אתם צריכים להתנהג כאילו זה לא נעים לכם. לכן, ברגע שהיא מרביצה לכם אתם צריכים להסתובב וללכת. תייצרו תגובה, ילדים לומדים מפעולות, לא מדיבור של ההורים. אם היא תרוץ אחריכם ותחבק, תאפשרו לה לעשות זאת ושימו לה יד על הראש; אם היא שוכבת על הרצפה ובוכה, תעמדו בצד ותספרו 30-20 שניות, ולאחר מכן תיגשו אליה ותציעו לה לשחק (לא מתעלמים מכזאת תינוקת). אך כאמור, תגרמו לכך שההתנהגות הקלוקלת לא תשתלם לה״.
״לדעתי מדובר בקוד חברתי ותרבותי, ואפילו בשוני ביולוגי בסיסי בין גברים ונשים. בעבר גברים היו שתקנים ומופנמים יותר, אבל כיום דמותו של הגבר עברה שינוי, ולדעתי גברים הפכו להיות יותר דברנים. כיום ההורים הצעירים מבינים את החשיבות של תקשורת, שיח והבעת רגשות, ומודעים לרעל שיש בתוך סוד ובתוך סיטואציה שבה מונעים מידע מהילדים, לכן אני מקווה שהאבות הצעירים כבר לא שתקנים כל כך כמו שאבות היו פעם. בנוגע לחברתך, אנחנו לא יכולים להכריח שום בן אדם לעשות משהו שהוא לא רוצה, ולכן היא לא תצליח לכפות על אביה לשנות את הרגליו״.