שנתיים וחצי אחרי ה-7 באוקטובר, בזמן שהשיח הציבורי עובר בהדרגה לנושאים אחרים, יש מי שממשיכים לשאת את הזיכרון מדי יום. עבור שורדי מסיבת הנובה ובני המשפחות השכולות, העדות האישית הפכה לא רק לשליחות ציבורית, אלא גם לחלק משמעותי מתהליך ההתמודדות והשיקום.
עמותת קהילת שבט הנובה, המאגדת אלפי שורדים ובני משפחות שנפגעו באירועי ה-7 באוקטובר, מקיימת סיורי הסברה ומפגשי עדות במתחם רעים. המפגשים מיועדים לבתי ספר, חברות, ארגונים, רשויות מקומיות ומשלחות מהארץ ומהעולם, ומועברים על ידי שורדי המסיבות ובני משפחות שכולות שעברו הכשרה ייעודית.
במרכז המפגשים עומדים סיפורים אישיים על מה שהתרחש באותו בוקר שבו הפכה מסיבת הנובה, שהייתה סמל לחופש, מוזיקה וקהילה, לזירת הטבח הקשה ביותר בתולדות המדינה. לצד העדות האישית, עוסקים המפגשים גם בהתמודדות עם טראומה, בבניית חיים חדשים לאחר האסון ובכוחה של קהילה לשקם את עצמה.
את מערך ההסברה והחינוך מובילים איתי המר, שורד מסיבת הנובה, וניצן שלזינגר, שאיבדה את אביה אסף ז"ל. השניים מלווים עשרות דוברים מתוך הקהילה, המשתפים את סיפורם בפני בני נוער, עובדים, מנהלים, מקבלי החלטות ומשלחות בינלאומיות.
המר עצמו איבד שישה מחבריו הקרובים במהלך המתקפה, לאחר שנמלט ממחבלים והסתתר במשך שעות תחת אש. לדבריו, ההחלטה לספר את הסיפור נולדה בהשראת סבו, ניצול שואה, שביקש ממנו שלא לשתוק.
"זהו סיפור של שבר וכאב, אבל גם של תקווה, ערבות הדדית ובחירה בחיים", אומר המר. "עבור השורדים ובני המשפחות השכולות, השיתוף הוא כלי לשיקום, להנצחה ולעיבוד הטראומה. עבור הקהל זו הזדמנות להבין מקרוב את מה שקרה ולפגוש את החוסן האנושי שנולד מתוך המשבר".
ייחודו של המיזם הוא בכך שהוא משלב בין הנצחה, חינוך ושיקום. מעבר להעברת הזיכרון לדורות הבאים, ההכנסות מהמפגשים מסייעות לשורדים ולבני המשפחות השכולות לחזור למעגל התעסוקה ותומכות בפעילות הקהילה.
התרעות פיקוד העורף