בעולם שבו כמעט כל אירוע מנסה לצעוק חזק יותר, גדול יותר ומסחרי יותר, יש משהו מרענן בפרויקט שבוחר לספר סיפור. לא למכור מוצר, לא להשיק קולקציה נוצצת, אלא לעצור לרגע ולשאול מה בעצם אפשר לעשות עם חפץ כל כך יומיומי שאנחנו בקושי שמים לב אליו.
פח צבע, למשל. רובנו חולפות לידו בלי לחשוב פעמיים. הוא נמצא במחסן, בחנות לחומרי בניין, באתרי בנייה או בפינת המרפסת אחרי שיפוץ. אבל אם עוצרים לרגע לחשוב על זה, קשה למצוא חפץ שהיה עד לכל כך הרבה רגעים ישראליים כמו פח צבע. הוא היה שם כשהוקמו שכונות חדשות, כשנבנו בתי ספר וגני ילדים, כשזוגות צעירים קיבלו מפתח לדירה הראשונה שלהם וכשמשפחות החליטו שהגיע הזמן לרענן את הסלון. אולי בגלל זה יש משהו יפה במיוחד במיצב שיוצג השנה ביריד האמנות והעיצוב צבע טרי בתל אביב. מיצב המורכב מ 90 פחי צבע לציון 90 שנות פעילותה של טמבור. על פניו זה נשמע פשוט, אבל מאחורי הפשטות הזו מסתתר רעיון הרבה יותר עמוק.
בישראל של 2026, אחרי שנים מורכבות מבחינה חברתית, ביטחונית ורגשית, נדמה שהצבע עצמו מקבל משמעות חדשה. הוא כבר לא רק אלמנט עיצובי. הוא הפך לסמל של אופטימיות, של התחדשות ושל הרצון ליצור מציאות טובה יותר. המיצב, ששואב השראה מסדרת נקודות הצבע האייקונית של האמן הבריטי דמיאן הירסט, מבקש לקחת את הסמל הזה ולספר באמצעותו סיפור על ישראל. לא במקרה טמבור בחרה לציין את יום הולדתה ה 90 דווקא בתוך יריד אמנות. אחרי הכל, קשה לחשוב על מותג שהיה חלק מהנוף המקומי במשך תקופה ארוכה כל כך. מה שהתחיל כטמבוריה קטנה בצפת הפך עם השנים לאחד המותגים הכי מזוהים עם הבנייה, העיצוב וההתפתחות של המדינה. אבל השנה, נדמה שהמבט אינו מופנה רק אל העבר אלא גם אל העתיד.
החלק המעניין באמת בפרויקט אינו רק המיצב עצמו אלא מה שקורה סביבו. במסגרת שיתוף הפעולה תושק סדרת קופסאות פח מעוצבות במהדורה מוגבלת, שעליהן חתומים אמנים ומעצבים ישראלים. במקום לראות בפח הצבע אריזה פונקציונלית בלבד, היוצרים הפכו אותו לקנבס. כל אחד מהם בחר לספר דרך העיצוב שלו סיפור אחר על החיים בישראל. יש מי שבחר בנופים מקומיים, אחרים הלכו לכיוון של אוכל ישראלי, משחקי ילדות, מבנים מוכרים או רגעים קטנים שמרכיבים את הזהות המקומית שלנו. וזה אולי אחד הדברים היפים בפרויקט הזה. הוא מצליח לגעת בנוסטלגיה בלי להיות נוסטלגי. הוא מסתכל על ישראל בגובה העיניים ומזכיר לנו כמה עושר תרבותי, יצירתי ואנושי יש כאן. אבל אז מגיעה השכבה השלישית של הסיפור, והיא זו שהופכת אותו ממשהו יפה למשהו משמעותי.
כל ההכנסות ממכירת הקופסאות יועברו לתוכנית "נביעה", תוכנית טיפולית וקהילתית עבור אנשים המתמודדים עם פוסט טראומה בעקבות שירותם הצבאי. בתקופה שבה המושג פוסט טראומה הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח הישראלי, הבחירה להפנות את כל ההכנסות למטרה הזו מקבלת משמעות מיוחדת. בשנים האחרונות אנחנו שומעות יותר ויותר על הקשר שבין יצירה לבריאות הנפש. מחקרים רבים מצביעים על כך שאמנות, עיצוב ויצירה יכולים לסייע בתהליכי שיקום, הפחתת חרדה, עיבוד רגשי וחיזוק תחושת המסוגלות. לא במקרה יותר ויותר מסגרות טיפוליות משלבות היום יצירה כחלק בלתי נפרד מהדרך להחלמה. וכאן נוצר חיבור כמעט מושלם בין החומר לבין הרעיון. פח צבע הוא בסופו של דבר כלי שמאפשר שינוי. הוא מכסה, מחדש, מרענן ויוצר התחלה חדשה. במובן מסוים, זה בדיוק מה שעושה גם תהליך שיקום נפשי. העובדה שהפרויקט מתקיים בשיתוף עמותת "לצאת מהקופסא" מעניקה לו רובד נוסף של משמעות. העמותה, שפועלת במשך שנים לחיבור בין אמנות, עיצוב ושינוי חברתי, נולדה למעשה מתוך פרויקט דומה שנערך לפני 15 שנה במסגרת חגיגות 75 שנה לטמבור. עכשיו, כשהמעגל נסגר, נדמה שהרעיון המקורי התבגר והפך למשהו גדול בהרבה.
בעידן שבו כולנו מחפשות משמעות לצד אסתטיקה, הפרויקט הזה מצליח לשלב בין השניים בצורה נדירה. הוא מוכיח שאמנות אינה חייבת להיות מנותקת מהחיים עצמם, ושעיצוב יכול להיות הרבה יותר מאובייקט יפה על מדף. בסופו של דבר, המיצב הזה אינו באמת על צבע. הוא גם לא באמת על פחי מתכת. הוא על היכולת לקחת משהו יומיומי לחלוטין ולהעניק לו משמעות חדשה. הוא על יצירה, על זיכרון, על קהילה ועל תקווה. ואולי זו הסיבה שהוא צפוי להיות אחד הדברים הכי מדוברים ביריד השנה. לא בגלל הגודל שלו, אלא בגלל הסיפור שהוא מספר. סיפור ישראלי מאוד, אנושי מאוד, ובעיקר כזה שמזכיר לנו שגם בתקופות המאתגרות ביותר, תמיד אפשר למצוא דרך להכניס קצת צבע לחיים.
התרעות פיקוד העורף