עד גיל שנתיים הילדה שלך הייתה בסימביוזה איתך כי היא קיבלה ממך את כל הצרכים שלה. לקראת גיל שנתיים חלה התפתחות בחיבורים במוח שמאפשרת לה להרגיש כישות אוטונומית. אמא אולי אומרת 'בואי', אבל הילדה אומרת לעצמה: 'אני לא רוצה, יש לי רצון משלי'. אנחנו מופתעים, והילדה אומרת לעצמה: 'לא רק שאני רוצה אחרת ממה שאמא מבקשת, אלא גם הידיים והרגליים שלי ברשותי'.
זה האלף־בית של ההתבגרות. יהיו מצבים שבהם תצליחי לרתום אותה באמצעות משחק, ויהיו גם מצבים שבהם תכפי את רצונך עליה. ראי בהתנגדות שלה דבר מעולה. היי מרוצה מזה".
"אנחנו מחפשים סיבה לכך שזה קורה. יכול להיות שכשהזרקור על הילד, הוא מרגיש מבוקר, או שהוא מוצף רגשית ולא מסוגל להתאפק. אנחנו רוצים לייצר מצב שבו הוא ייאלץ להתאפק, אבל ילדים לומדים רק מחוויות, לא מדיבורים. הסבירי לו בהיגיון, אבל גם אם הוא ישמע ויבין - הוא ימשיך להרביץ. הוא יימצא עדיין במקום הסוער והלא מווסת רגשית. לאחר שקורה אירוע כזה, אפשר לומר לו: 'הבנתי שגם היום היה לך קשה להתאפק, חבל', ובאותו רגע סיימי להתייחס לעניין. אבל אם הוא יבקש ממך להביא כיבוד לגן בעתיד הקרוב, סרבי. אמרי לו שאת חוששת ממה שהוא עלול לעשות. אולי כך הוא ילמד".
"אלה עצות שאנשים לא אוהבים לשמוע. נכון שאתה צריך ללמד את הילד להתאפק, אבל אני יודעת גם מה זה ילד שמוציא מדעתו ילד אחר. עד לאיזה גבול מצפים צוות בית הספר וההורים האחרים שהבן שלך יגיע ויתאפק? תנו לו לגיטימציה לרגשות שלו. הסכימו איתו שהבנים האלה מעצבנים. מה תגידו לו: אל תכעס? אל תיעלב? אמרו לו: 'לא נכון לדחוף, וזה יכול להיות גם מסוכן. הייתי רוצה שתגיד לי אתה מי יוכל לעזור לך ברגע שהם מציקים לך'. לכו עם הילד, ותנו לו הרגשה שמבינים אותו.
במקביל, בואו נחשוב איך נוכל ליצור מצב שבו הילדים שמציקים לו ירצו להתחנף אליו. אני לא מכירה את הילד, אבל אם, למשל, מותר להביא לבית הספר משהו שהילדים אוהבים, הוא יוכל לחלק אותו לילדים אחרים. אפשר להזמין כמה בנים מהכיתה – ולא אותם – לסרט ופופקורן בביתכם. הרי הילדים בכיתה הם אף פעם לא החברים של כולם".
עריכה: אחיעד לוק