לכעוס על הכעס: התנגשות בין הציפייה למציאות | בני דון-יחייא

"אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו", חיז"לו קדמונינו בתלמוד. הכעס ניצב בשורה אחת עם כסף ואלכוהול משום ששלושתם מסירי איפור: הם קולפים מאיתנו את המעטפת המנומסת וחושפים מה באמת מסתתר מתחת למכסה המנוע. הם מציגים אותנו לעולם בלי פילטרים.

כסף לא תמיד יש, יין לא תמיד שותים אבל הכעס מגיע גם בלי הזמנה. לפעמים הוא מתייצב בסלון עוד לפני הקפה של הבוקר, מתיישב על הספה כאילו שילם משכנתה ומתחיל לנהל את הבית.

מהו בעצם כעס? זו התנגשות חזיתית, ללא בלמים, בין הציפייה לבין המציאות. תגובה אוטומטית, הישרדותית, למצב שבו הרצון שלנו נבלם. הרגש הזה קדום כול כך והוא משותף לנו ולכול משפחת היונקים. נסו לקחת עצם מכלב ותקבלו את הגירסה הפרוותית החייתית לזעם האנושי: "זה שלי!".

האדם המודרני החליף אומנם את הגמל במכונית ממוזגת אך המנגנון נותר בעינו. אנחנו כלואים במכונית, ממהרים לפגישה, רוצים שהתנועה תזרום אבל הפקקים חוגגים. התסכול מתנחשל, הדופק עולה והכעס גואה. אנחנו מצפים שבן הזוג יבין אותנו בלא שנעמיס מילים על אוזניו המיוגעות, והוא חוזר שואל "מה קרה?" במקרים כאלה הלשון פועלת מהר יותר מהמוח.

מה מסתתר מאחורי הכעס

עוד מסבירים פסיכולוגים שהכעס הוא "רגש משני". מתחתיו מסתתרים כמעט תמיד רגשות ראשוניים ופגיעים יותר: פחד, עלבון, חוסר אונים או אכזבה. אנחנו כועסים מפני שהעולם מסרב להתיישר לפי התסריט המדויק שכתבנו לעצמנו בראש.

מישהו עקף אותנו בתור (מה שעשינו למכונית שמאחורינו), בן הזוג לא הבין רמז (שלא נאמר), הילדים לא קראו מחשבות (שלא שודרו). וכשיש פער בין "איך שזה צריך להיות" לבין "איך זה בפועל" – הכעס מפעפע.

לא מכבים את המבער

מערכת הכעס במוח היתה אמורה להיות מופעלת רק לפרקי זמן קצרים אך בימינו המערכת מופעלת על אש קטנה לאורך זמן. אנחנו קוראים לזה מתח או סטרס. כך גם בטבע: האריה כועס, שואג, תוקף (או מוותר) – והמערכת כובה. האדרנלין צונח, הדופק חוזר למסלולו והחיה שבה לנמנם בשמש.

אבל "נזר הבריאה" שיכלל את המנגנון הזה לרמה הרסנית לעיתים. אנחנו לא מכבים את המבער. אנחנו משאירים את הכעס על אש קטנה לאורך שעות, ימים ושנים ועוטים על המצב הכרוני הזה שמות מכובסים כמו "מתח" ו"עצבנות".

ההפעלה המתמדת הזו שוחקת את המערכות הפנימיות. הרפואה כבר הוכיחה את הקשר הישיר בין זעם מתמשך לבין תעוקת חזה, יתר לחץ דם ופגיעה במערכת החיסונית. בעוד שלדיכאון או לחרדה מצא המדע גלולות יעילות, למערכת הזעם אין עדיין תרופת פלא שתהפוך טיפוס קצר-רוח לבודהה נינוח. הסיבה לכך פשוטה: הכעס אינו מחלה. הוא תגובה אנושית, ואי אפשר לבטל אותו לחלוטין.

הכעס שוויוני בין המינים אבל ביטויו שונה

מי כועס יותר - גברים או נשים? מחקרים מראים כי שני המינים חשים כעס כנראה באותה תדירות ובעוצמה דומה אבל מבטאים אותו בשפות שונות. גברים נוטים ל"כעס מיקרוגל": קצר, רועש, מתפרץ, לעיתים דועך ומתקרר כעבור דקות אחדות. נשים, לעומת זאת, כועסות כמו "קדירת בישול איטי": על אש נמוכה, בשקט, למשך זמן.

ויש גם הבדל בזיכרון. גברים נוטים לחשוב שהוויכוח הגיע לקיצו כשהם סיימו לצעוק. נשים רבות מחזיקות ארכיון רגשי מסודר לעילא. הוא חופר בשכבות ההיסטוריה המשפחתית ומעלה ממצאים שהגבר היה בטוח כי כבר חלה עליהם התיישנות. "זה בדיוק מה שאמרת ב-2014 ליד ההורים שלי!" או המקבילה הנפוצה: "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך!"

ולחדשות הטובות: צריך ואפשר - במידה רבה של הצלחה - לנהל אותו. איך? כמה עקרונות פשוטים, חלקם לא קלים לביצוע:

אגרת הרמב"ן: הפסיכולוגיה של המאה ה-12

מי שהבין את הסכנה שבכעס הרבה לפני הולדת הפסיכולוגיה המודרנית היה הרמב"ן שחי לפני כ-800 שנים. באיגרת המפורסמת לבנו, הנחשבת לאחת מאבני היסוד בארון הספרים היהודי, הוא לא רק מטיף נגד הכעס אלא מושיט לבנו כלי עבודה מעשי: "תתנהג תמיד לדבר כול דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם".

שימו לב לדיוק הפסיכולוגי: הרמב"ן לא ציווה "אל תרגיש כעס" שכן הוא ידע שזו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. הוא הציע שינוי פיזי-התנהגותי: "דבר בנחת". כשאנחנו מורידים את טון הדיבור, גם באופן מלאכותי, ומאטים את הקצב, אנחנו "מרמים" את המוח, מאותתים למערכת העצבים שהכול כשורה, ומונעים מהלהבה להפוך לשריפה.

בהמשך איגרתו לבנו מצטט הרמב"ן את הגמרא במסכת נדרים: "כל הכועס - כל מיני גיהינום שולטים בו". הקדמונים הבינו שהגיהינום הוא לא מקום בעולם הבא עם קילשונים משוננים וסירים מבעבעים אלא המצב הנפשי של אדם הכועס כאן ועכשיו. הלחץ ברקות, הכיווץ בבטן, אובדן שיקול הדעת - זהו הגיהינום הפרטי של הכועס.

"הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"

בעשרות שנות עיסוקי בדיני משפחה וירושה ראיתי משפחות קורסות לא בגלל כסף או פזילה מחוץ למוסד או בשל שחיקה טבעית. זה קרה בגלל מילים קשות שנאמרו ברגע אחד של זעם ולא ניתן היה להשיבן.

הכעס הוא יועץ משפטי גרוע. הוא מבטיח לנו צדק מוחלט וניצחון מוחץ, והוא תמיד גובה שכר טרחה גבוה מדי. החוכמה אינה להשתיק את הכעס לחלוטין אלא לא לתת לו לנהל את ישיבת הדירקטוריון של חייכם.

מישהו אמר לחבר ילדות שלו: "תסביר לי את ההבדל בינינו - אנחנו בני אותו גיל, למדנו באותו בית ספר וכד', ובכול זאת אני מתוח כקפיץ, נמצא כול הזמן בסטרס, ואילו אתה תמיד רגוע, שלו. מה הסוד שלך?". "פשוט מאוד", השיב החבר, "אני אף פעם לא מתווכח עם אנשים, לא נכנס לעימותים, לא מנסה להוכיח שאני צודק ולא כועס". "זה לא יכול להיות!" התקומם החבר בקנאה, "זו לא יכולה להיות הסיבה!". "נכון", ענה החבר, "אתה צודק. זו לא הסיבה".

אז בפעם הבאה שמישהו חותך אתכם בכביש, שהילד שופך שוקו על השטיח הבהיר או שבן הזוג שואל "על מה את כועסת?" בדיוק ברגע הלא נכון, תנשמו עמוק ותזכרו את דברי קוהלת: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". הבריאות שלכם תודה לכם, וגם אלה שחיים לצידכם.