קבלו את הוד מעלתי - אני: סכנת הנרקיסיזם | עו"ד בני דון-יחייא

יש אנשים שמביטים במראה כדי לבדוק אם עניבתם ישרה ויש כאלה שמביטים בה כדי לוודא שהעולם עדיין סובב סביבם. זה, בקיצור חד, נרְקיסיזם.

המושג נולד מהמיתוס היווני על נַרקיסוֹס שהתאהב בדמותו המשתקפת במים עד שאיבד קשר עם המציאות. בסוף הוא הפך לפרח, ולפחות חסך לו את הצורך בטיפול פסיכולוגי. מאז, לא מעט אנשים מנסים לשחזר את ההישג: להתאהב בעצמם עד כדי שיכחה שיש עוד בני אדם ביקום. בעידן הסלפי, נרקיסוס לא היה טובע בנחל. הוא היה טובע בים של לייקים.

דפוס האישיות של הנרקיסיסט מאופיין בתחושת חשיבות עצמית מופרזת, צורך בלתי פוסק בהערצה וחוסר אֶמפתיה - הזדהות, הכלה - לאחרים. לא מדובר רק באדם שאוהב את עצמו. הבעיה היא המידתיות: כשהאהבה העצמית תופחת למימדי בלון, וכול דקירה קטנה של ביקורת מאיימת לפוצץ אותו.

בספרי "אהבה מחרוז ראשון" כתבתי: "יש גברים המאוהבים בדמותם ששולחים לביתם ביום הולדתם פרחים עם פתק: 'אתה מקסים' – וניחשתם בצדק: נרקיסים".

---

איך נוצרת אישיות נרקיסיסטית

אין מתכון אחד אבל יש כמה תבלינים שחוזרים על עצמם. ילדות של הערצה מופרזת: ילד שנאמר לו שהוא מרכז היקום עשוי להאמין בבגרותו שחוקי המשיכה חלים רק על אחרים. וגם להיפך: מחסור בהכרה.  מי שלא קיבל מספיק תשומת לב, מפתח לפעמים מנגנון פיצוי: "אם לא ראו אותי אז – עכשיו יראו אותי תמיד".

תרבות שמקדשת הצלחה חיצונית: עוקבים, לייקים, תארים. בעולם שבו "נראות" שווה "ערך", והסטורי חשוב יותר מהסיפור האמיתי, קל מאוד לגלוש לנרקיסיזם.

איך נרקיסיזם משפיע על מערכות יחסים

בתחילת הקשר יש לעיתים קסם. הנרקיסיסט יודע להרשים, להקסים, להרעיף מחמאות כמו קונפטי בחתונה אבל מהר מאוד מתברר שהקונפטי פוזר בעיקר על עצמו. בן הזוג הופך לקהל, הילדים הופכים ללהקת מעודדים, החברים – לקהל יעד.

אצל הנרקיסיסט, הנתינה היא בעיקר של הוראות, ולכן בני משפחה חווים תכופות שחיקה איטית: הם נדרשים לספק תמיכה והערצה אך מקבלים חזרה רק פירורי יחס. זה לא קשר משפחתי אמיתי. זו תחנת שירות שבה צד אחד מתדלק והשני רק נוסע.

בעולמו של הנרקיסיסט "אני" היא המילה השימושית ביותר במילון. כול השאר הם ניצבים בסרט שבו הוא הכוכב, הבמאי והמבקר שנותן לעצמו חמישה כוכבים. הקומיקאי האמריקאי מילטון ברל תימצת: כשנרקיסיסט הוא הולך ללוויה הוא מצטער שהוא לא הגופה - רק כדי להיות במרכז העניינים.

לכן במערכות יחסים זוגיות, נרקיסיסטיות עלולה להוביל לתחושת "התרוקנות רגשית": בן הזוג מרגיש לא מוערך, והדרך לבית הדין הרבני אינה ארוכה.

הפוליטיקה – גן עדן לנרקיסיסט

הכר הפורה לנרקיסיזם היא הבמה הציבורית. הפוליטיקה אוהבת כריזמה, ביטחון עצמי, יכולת לעמוד מול קהל. כול אלה תכונות שיכולות להיות בריאות אך גם מסכות לנרקיסיזם. נרקיסיסט פוליטי משוכנע שהוא בלתי ניתן להחלפה, מתקשה לקבל ביקורת, נוטה לראות מתנגדים כאויבים אישיים ומבלבל בין טובתו האישית לטובת הציבור.

הנרקיסיסט הפוליטי אינו מחפש לשרת את הציבור. הוא מחפש שהציבור ישרת אותו. הוא מצפה שחבריו למפלגה, כמו אוהדי המפלגה, יהיו המראה שמשקפת את גדולתו.

נרקיסיזם וכוח הם שילוב שמזין את עצמו: ככול שיש יותר כוח, צצות יותר מראות שמחזירות את אותה דמות. דמיינו בלון שיש בו חור קטן: לא משנה כמה אוויר תנשפו לתוכו - מחמאות, כוח, כסף - הוא תמיד יתרוקן ויזדקק לעוד.

ולחדשות הטובות: פסיכולוגים מבחינים בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא. בהפרעה, האדם חסר אמפטיה לאחרים ועסוק רק בעצמו. נרקיסיזם בריא הוא הדלק שמאפשר לנו להאמין בעצמנו, לעמוד על דעתנו, לדעת שאנו ראויים לאהבה.

מי שניחן בנרקיסיזם בריא, אוהב את עצמו אבל מסוגל לראות גם את ההיבט האנושי באחר הראוי להערכה ולהקשבה. הוא יודע שהעולם גדול מספיק לשניהם.

האם הנרקיסיסט יכול להשתנות?

נרקיסיזם אינו הרגל כמו כסיסת ציפורניים. הוא מבנה אישיות. שינויו אפשרי אך דורש מודעות עצמית - שאינה טבעית לנרקיסיסט - נכונות להכיר בליקויים וטיפול פסיכולוגי ארוך טווח.

כולנו נושאים בתוכנו גרעין קטן של נרקיסיזם, וכאמור זה לא בהכרח רע: הוא מאפשר לנו להתקדם. אבל כשהגרעין הזה הופך לעץ שמסתיר את היער – אנחנו מפסיקים לראות אחרים. כיוון שהחיים אינם מראה אלא חלון, מי שמביט רק בעצמו מחמיץ את מלוא הנוף.

כדי להבריא, על הנרקיסיסט להפסיק להשתמש באחרים כתפאורה, ולהתחיל לראות בהם בני אדם. וזה גם כדאי: הרבה יותר נעים לחיות בעולם שיש בו עוד אנשים, גם אם הם לא תמיד מוחאים לנו כפיים.