בתי, בת שנתיים כמעט, נכנסה לגן לראשונה. בכל בוקר בכניסה היא נאחזת בי, בסורגים, וצורחת בלי הפסקה עד שהיא נכנסת. הגננות אומרות שהיא נרגעת מהר ומשחקת יפה במשך היום, אבל אני לא רואה את זה במו עיניי כי אין מצלמות בגן. איך אדע שבאמת הכל בסדר, ואיך עוזרים לה בפרידה?"קודם כל תביני שבאמת קשה לה. לעבור ממסגרת קטנה ואינטימית לגן גדול עם הרבה ילדים ורעש זו טלטלה גדולה, והיא דורשת מהילדים כוחות הסתגלות. זה לא משהו שצריך ‘לתקן’, אלא פשוט תהליך שלוקח זמן. כדי להרגיע את עצמך את יכולה לבקש מהגננת לצלם אותה פעם או פעמיים ביום כשהיא רגועה ומשחקת, ואם אין אפשרות לצלם - פשוט בואי והציצי מרחוק כשהילדים בחצר בלי שהיא תבחין בך. בעניין הפרידה עצמה – קצרי אותה ותני לילדה תחושת שליטה: אפשרי לה לבחור בין שתי אפשרויות שאת קובעת מראש, לדוגמה, ‘נשיקה אחת וחיבוק אחד, או שלוש נשיקות ושלושה חיבוקים?’. ואז פרידה מהירה. חשוב לדבר איתה מראש, בערב לפני, על מה שיקרה בבוקר, כדי שהיא תדע למה לצפות. זה ייקח זמן, אבל יעבור". אנחנו מקפידים ללמד את הילדים מגיל מוקדם על גבולות הגוף: "הגוף שלי ברשותי", ושאף אחד לא ייגע בהם בלי רשותם. אבל כשלקחנו אותם להתחסן נגד שפעת, אחד הילדים סירב ואמר "הגוף שלי ברשותי, אני מחליט". איך מיישבים בין המסר הזה ובין החלטות שאנחנו כהורים חייבים להחליט עבורם?"כל מסר חינוכי כזה חייב לבוא עם החרגה ברורה. נכון בהחלט שאף אחד לא נוגע בך בלי רשותך – אבל יש דברים שההורים קובעים, כמו ביקור אצל רופא או קבלת חיסון, כי אנחנו אחראים על הבריאות שלכם עד גיל 18. זה בדיוק כמו כסף כמתנה ליום הולדת: הילד יכול לבחור מה לקנות בו, חוץ מדברים שההורים לא מרשים להכניס הביתה. ילדים צריכים לדעת שיש להם חופש בחירה בתחומים רבים, אבל גם שההורים הם הסמכות שמנהלת את הבית". יש לנו כלב בבית, והנכדה שלי, בת קרוב לשנתיים, מכה אותו פעמים רבות. אני לא יודעת איפה היא למדה את זה. איך מתמודדים?"בגיל הזה הילדים הרבה פעמים מבטאים פיזית את מה שהם מרגישים – במקום להגיד ‘לך מפה’, הם דוחפים או מכים. נסו להרחיק בין הנכדה לכלב, ואם בכל זאת היא מכה אותו, אל תנסו ללמד אותה במילים ובהסברים, כי ילדים בגיל הזה לא לומדים בדרך זו. במקום זה, פנו לכלב ונחמו אותו בקול רם מול הילדה: ‘אתה עצוב, זה לא נעים שמכים אותך. נלטף ונחבק אותך עד שזה יעבור’. ילדים לומדים מחוויות, לא מנאומים – כשהיא תראה שהתגובה שלכם היא ניחומו של הנפגע, היא תלמד. גם אם היא תיעלב קצת בהתחלה, זה בסדר". הבן שלנו, בן 7, ילד מתוק וחם מאוד, אבל כשהוא מתוסכל יש לו התפרצויות קיצוניות – הוא צועק, מקלל ועושה תנועות ידיים לא יפות כלפי ילדים אחרים. ניסינו לדבר איתו, גם בזמן האירוע וגם אחריו, וכלום לא עזר. מה עושים?"ברגע ההתפרצות אין עם מי לדבר – הילד ‘באטרף’, הוא לא שומע כלום, ושום נאום, הפצרה או עונש לא יעבדו באותו רגע. מה שכן עובד הוא ‘תוצאה הגיונית’ שחוזרת על עצמה בעקביות: אם זה קורה בבית של חברים, או באירוע, פשוט חוזרים הביתה – לא כעונש, אלא כי זה לא נעים ופוגע בסביבה, ואי אפשר להישאר. חשוב להסביר לו מראש, לפני שיוצאים לאירוע, מה קורה אם תהיה התפרצות – כדי שהוא ידע למה לצפות, אבל בלי לצפות ממנו שהוא יבין מיד. כשזה קורה בבית, ההמלצה היא לגשת אליו בשקט, בלי כעס, בלי הטפה, להרחיק אותו פיזית, בעדינות, לחדר אחר, ולהישאר איתו שם עד שהוא נרגע – גם אם הוא מתנגד. חשוב גם לשקול טיפול רגשי דרך תחום שהוא אוהב – מוזיקה, אמנות, דרמה או בעלי חיים – כדי שילמד לבטא רגשות בדרך אחרת. זה תהליך שדורש חזרתיות רבה ולא נפתר בשיחה אחת". ניסינו לגמול מחיתולים את הבן, בן השנתיים כמעט, וזה הלך מצוין בבית – תוך שבועיים הוא כבר השתמש בסיר. הבעיה היא שהילד נמצא חלק גדול מהיום אצל בת משפחה שמטפלת בו, וזה לא מסתדר שם – היא לא מצליחה או לא רוצה להתעקש כשהוא מסרב, ומחזירה לו חיתול. עכשיו הוא מסרב גם בבית. מה עושים?"שחררי לגמרי את הנושא בינתיים. אי אפשר לגרום למישהי שלא מסוגלת או לא רוצה לעמוד בתהליך הזה לשתף פעולה, ואי אפשר לגרום לילד לשתף פעולה בשתי מסגרות סותרות בו־זמנית. חזרו לחיתול בלב שלם, בלי רגשות אשם ובלי כעס – לא על עצמכם ולא עליו. זו החלטה טובה, לא כישלון. הוא עדיין קטן, וכשהתנאים יבשילו – למשל, סמוך לכניסה לגן, יהיה הרבה יותר קל להתחיל מחדש, וזה יקרה מהר. חשוב לזכור: המוח של ילד בגיל כזה לא ‘זוכר’ כישלון בתהליך גמילה, אז אין כאן שום נזק לטווח ארוך, רק תזמון שלא הבשיל, וזה לגמרי בסדר". עריכה: עופרי גליכמן–כהן
התרעות פיקוד העורף