שנת 2009. אני בסך בכול בת 21, שקועה בענייני, לא רואה אפילו קריירה ברורה באופק. במחברת הקטנה שבה כתבתי את המחשבות והשאיפות שהיו לי אז, כתבתי כמה משפטים קצרים בכתב ידי:
אם הכול אפשרי, מה אני רוצה? דירה, נוסעת בבנטלי, מתנדבת בארגון לילדים שקשה להם, קמה בבוקר מהמיטה, נכנסת לרכב, חוזרת הביתה עם לחמים, נוסעים ביחד לעבודה... לא לפחד לעסוק בנדל״ן! מנצחים מסתובבים עם מנצחים, ואם אין לי – יוצרים את זה. תהיו אלה שיוצרים לעצמכם סביבה תומכת.
איך זה קרה?
איך אני, חני, שגדלה בבית מיוחד ומאתגר עם קשיים שונים לכל אורך הדרך; הילדה המופרעת מבית הספר שלא הצליחה למרות מאמצים רבים להגיע אפילו לתעודת בגרות; חני החרדית – לכל דבר ועניין, אז וגם היום; איך זכיתי לשפע כזה – להקים חברה שכבר עכשיו שווה 100 מיליון שקל – שלפעמים אפילו אני מתקשה להאמין שכך זה קרה?
ובכן, לא אכתוב כאן על סיפורי הצלחה יוצאי דופן, או על מגע קסם. לא אשקר ואספר על דרך זרועה בשושנים, ועל חיי זוהר, ועל הדרך האחת והיחידה להצלחה. זה אולי הסיפור של אחרים, אבל לא הסיפור שלי.
הסיפור שלי, שאספר כאן, הוא הסיפור שלנו, כולנו – סיפור של כישלונות. עוד כישלון ועוד אחד, ועוד אחד לקינוח. כישלונות שכל אחד ואחד מהם אני מחבקת, מפני שמכל אחד מהם למדתי ושיננתי והפנמתי ושוב למדתי, וכך הגעתי עד הלום.
לכן – וגם משום שאני עדיין צעירה מכדי לכתוב אוטוביוגרפיה לנכדים – בחרתי לכתוב את הספר הזה קצת אחרת: לפתוח בכישלונות מכל שלב ושלב, ולספר מה אפשר ללמוד מהם, ולאן כל כישלון יכול להוביל. לאן הוא הוביל אותי, ולאן הוא יכול להוביל אתכם. לא כדי להתפאר, אין לי כל עניין בכך, אלא כיוון שזו השליחות שלי: לחלוק את השפע עם העולם. לספק את התובנות מהדרך, שאני מאמינה שתוכל להוביל גם אתכם לשפע.
אלו התובנות שלי, כמובן. לכל אחד ישנן התובנות שלו, והדרך הפרטית שלו והייחודית שלו בעולם הזה. ובכל זאת, אני מאמינה שהניסיון ותפיסת העולם שלמדתי מאחרים במהלך השנים, דרך הכישלונות השונים, יוכלו להיות לעזר גם לכן ולכם, הקוראות והקוראים, שמחפשים את עצמם בעולם.
אתם, שאולי לא מספיק מאמינים ביכולת שלכם להצליח באמת, לשגשג, לממש את הכישרון שחבוי בכם, או לכבוש את הפסגה שם למעלה. זו שאתם נושאים אליה עיניים. זו שנועדתם להגיע אליה.
אני יודעת שיש לכם את זה. הסתכלתי לכם בעיניים, ראיתי את האמונה, את התשוקה, את המוטיבציה. מכאן, זה רק עניין של שיטה, ולשם כך אני כותבת את הדברים – כדי שנצליח, כולנו, כפי שמגיע לנו.
יש בעולם הזה שפע, ששייך לכולנו.
קוראים לי חני שטיגליץ. בת 36 בעת כתיבת שורות אלה. נשואה מגיל 18.5, אמא לארבעה ילדים מתוקים – הגדולה שבהם כבר בת 17. מפרנסת בשמחה ובאהבה את משפחתי, תורמת לכוללים, לילדים נזקקים. בעלים של חברה ששווה מיליונים.
ראשיתו ואחריתו של הסיפור שלי הוא במילה אחת: אמונה. אני מאמינה, בכל רמ״ח איברי מאמינה. מאמינה עד הסוף. ומאמינה שכאשר אנשים מאמינים, הם יכולים לא רק להתגבר על כל קושי, אלא ממש למנף אותו. כך עשיתי אני. כל קושי שפגשתי, כל כישלון שחוויתי, היו המנוע: ללמוד, ללמוד וללמוד – מהטובים ביותר שישנם בתחום, או בתחומים השונים שבהם עסקתי.
גם בין האנשים השונים שפגשתי במהלך הדרך, היו כאלה שהאמינו – בעצמם, בי, באחרים. כולם היו אנשי אמונה, והאמונה הזו הנחתה אותם ואפשרה להם לקחת את הסיכונים הנדרשים בדרך להצלחה.
אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. לא אתווכח, אבל פגשתי הרבה יותר מדי אנשים שקראו את הספר ״הסוד״ ומשוכנעים שאם הם יחשבו כל היום שהם עשירים, הם בסופו של דבר יהיו עשירים; שאם הם יחשבו שהם רזים – הם יהיו רזים.
שטויות.
סליחה על הנחרצות.
האמת היא שלא המחשבה היא שמייצרת את המציאות, אלא רגש מייצר תוצאה.
איך זה עובד? בלי ספוילרים, תקראו בהמשך. או שתצטרפו למכללה החדשה שאנחנו פותחים, שכל תכליתה ללמד איך לעשות את הדרך הזו. ״את הולכת לייצר לעצמך המון מתחרים!״ יאמר לעצמו האדם הציני. לא. בעולם הזה יש שפע, ואת השפע הזה אני רוצה לחלוק עם כולם.
זו הסיבה שבגיל 36 אני כותבת ספר.
מקסימום אֶכשל – ואלמד שוב.
עכשיו מגיע החלק שלכם – לקרוא, וגם להגיב. אהבתם רעיון או סיפור מסוים? צלמו ותייגו אותי ברשתות החברתיות, שתפו אותי. אני רוצה להיות חלק מההנאה שלכם, וגם מהביקורת.
התרעות פיקוד העורף