בני (4) הוא ילד מאוד רגיש, שלקח לו זמן להיפתח לאחרים. רק עכשיו, אחרי מעבר דירה, הוא התחיל ללכת לחברים ולארח אותם. ואז הגיעה הקורונה. מה עוד אפשר לעשות עבורו מלבד מפגשי וידיאו, ומה, לדעתך, יהיו ההשלכות עליו לטווח הארוך? למה לצפות ממנו אם התקופה הזו תימשך עד אחרי החופש הגדול?
“לדעתי מה שצריך לצפות לו הוא שני הקצוות: בקצה האחד, יהיו ילדים שיסתגלו ויהפכו ל’אשפי זום’ למרות גילם הצעיר. הם מצליחים להתאים את עצמם למצב, שולטים בטכנולוגיה ומשתמשים בה מבוקר ועד ערב (אני מודה, לפני כמה ימים הייתי עדה למפגש גן שכזה, בקוביות על גבי צג, ונחמץ לי הלב). יש סיכוי סביר שכשיחזרו תהיה שם התרגשות מאוד גדולה, חיבוקים וחזרה לשגרה. בקצה השני, שאולי יותר מאפיין את הסגנון של הבן שלך, נמצאים אלה שלא רוצים להיות בזום בכלל. קשה להם עם זה.

זה יכול לקרות אחרי שפתאום המפגש עם סבא וסבתא, שהיו קרובים מאוד, הופך להיות מקוון. זה נוסך עצב רב. לילד כזה תקועה הג’ולה בגרון, וזה מאמלל אותו. אני מציעה לא ללחוץ לקיים שיחות כאלה, אלא להציע מדי יום ולקבל ‘לא’ כתשובה.

במקרה כזה, עלולה בהחלט להיות לילד רגרסיה רצינית בתום התקופה, וכל הסיפור יתחיל מחדש. זכרי שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, והתפקיד שלנו בזמן המטורף הזה הוא לראות מה מתאים לילד שלנו, ואיך אני מרגיעה אותו. זה מה שיש. לכן, במקרה שלך, את כבר יודעת מה לעשות ואיך לתקן רגרסיה מהסוג הזה. אני יכולה להרגיע אותך – הכישורים שלו כבר קיימים, ויש לו את הכלים לצאת מהמשבר הזה יותר מהר מבעבר, בין אם ב־1 במאי או ב־1 בספטמבר”.

לבתי (7.5) יש נטייה למשוך את הגבול בכל פעם עוד קצת ועוד קצת. זה קורה כשאני מבקשת ממנה לבצע משימות, ובמיוחד בהתארגנויות. מה שקורה בסוף הוא שאני כועסת עליה או נדרשת להזכיר לה פעמים רבות עד שהיא מבצעת. זה מביא לתסכול גדול בבית. מה את מציעה?
“אומנם מדובר בדפוס שאופייני לילדים עם הפרעות קשב, אולם במקרה שאת מתארת אני נוטה לחשוב שזו התנהגות שיושבת על הרגל של להפעיל אותך. כשהבת שלך לא אקטיבית היא לא עושה שום דבר רע, אבל היא גורמת לך לפעול. זה הדבר היותר קל לטפל בו, ובמיוחד בתקופה הזו, כשכל הילדים בבית. למעשה, מה שחשוב להבין הוא שהתנהגות היא דבר נרכש.

כדי שילד ישנה משהו בהתנהגות שלו, השינוי הראשון הוא אצל ההורה. לכן, קודם כל חשוב לצאת ממצב של מלחמה עם הילד, ולהבין שהאחריות לייצר משהו אחר היא שלנו בלבד. הדרך להניע את הילדה היא לייצר את המצב שבו את מחליטה שאת, מעכשיו, לא כרוז. הרי לדברייך, כשאת לא שם היא עושה את זה. כשאת שם היא משגעת אותך.

בואי ניקח דוגמה של התארגנות לשינה ומקלחות. אם את מגדירה לוח זמנים לסיום המקלחות, וקובעת כי אם היא תעמוד בו יהיה זמן לקריאת סיפור משותפת, ואם לא אז זה לא יתאפשר, חשוב שמאותו רגע תתפסי מרחק מהסיטואציה. נהגי ממש כאילו קפצת לשכנים או ירדת לטיול עם הכלב. אני מבינה מצוין על איפה זה עובד. כולנו רוצות שיתוף פעולה, לדבר בנועם, להרגיש שמתחשבים בנו, אבל משום מה היא קלטה שמעכשיו היא צריכה לעשות את זה הפוך. זה משחק כוחות, וילדה בת שבע וחצי מורידה לך את היד. שינוי התנהגות קטן שלך עשוי לעשות את ההבדל הגדול. בהצלחה”.

כיצד ישפיע הבידוד על הקשרים החברתיים של הילד?

מה לצפות מילד רגיש וסגור בן ארבע אם תקופת הבידוד הביתי תימשך עד אחרי החופש הגדול, איך לטפל בבחינת גבולות מצד ילדה, המתבטאת בסירוב מתמיד לבצע משימות?