נהר הדנובה הוא נתיב המים השני באורכו באירופה (2,860 קילומטרים), ובדרכו מהיער השחור לים השחור הוא זורם בשטחן של עשר מדינות. הרבה ערים גדולות וחשובות שוכנות על גדותיו ובקרבתו, ובהן ארבע ערי בירה: וינה, ברטיסלבה, בודפשט ובלגרד. זה לא כבר ביקרתי בעיר פסאו (Passau), המכונה “עיר שלושת הנהרות" בזכות מיקומה במפגש בין הדנובה, האין (Inn) והאילץ (Ilz). העיר הייתה גדושה בתיירים שעלו וירדו מסיפוני אוניות הנופש שעגנו ליד רציף הנהר. מאחר שהיא שוכנת בצומת דרכים ונהרות, ובזכות מיקומה על גבול אוסטריה־גרמניה ובמרחק קילומטרים אחדים מצ'כיה, פסאו הייתה לעיר סחר משגשגת מאז ימי האימפריה הרומית הקדושה. כיום פסאו היא תחנה חשובה בנתיב אוניות הקרוז המפליגות במימי הדנובה.
למעשה, פסאו הייתה בקיץ שחלף לנמל המוצא של מסעות שיט הנופש בדנובה. עונת הקיץ התיירותית הושפעה גם היא מהשינוי המהותי בתנאי האקלים על פני כדור הארץ. מזג האוויר החם והבצורת ששררו באירופה מצאו ביטויים בירידה של מפלס המים של הנהר, ולכן חברות הקרוז נאלצו לשנע נופשים באוטובוסים ולשנות את לוחות הזמנים של ההפלגות. אחת הדרכים היעילות להתמודד עם התופעה הייתה להציב אוניות זהות ככל האפשר במעגנים שונים לאורך מסלול השיט המתוכנן. בדרך כלל הספינות משמשות בשעות הלילה כמלון, ומשייטות מיעד אחד לאחר, בעוד שבמהלך היום הן עוגנות והנופשים מטיילים על היבשה. כשמפלס המים לא אפשר שיט, שינעו חברות הקרוז את נוסעיהן באוטובוסים בין מעגן למעגן, שם המתינו אוניות המלון.
המסעות הפופולריים, ללא קשר למפלס המים, יוצאים מפסאו מזרחה, ויעדיהם היו ויהיו וינה, בירת אוסטריה, ברטיסלבה, בירת סלובקיה ובודפשט, בירת הונגריה. משטים אחדים יתקיימו בעונת החגים: בכריסמס, השנה החדשה - עם הדובדבן שבקצפת - ביקורים בשוקי חג המולד. אולם עיקרה של עונת הקרוזים בדנובה תתחיל באביב, וההזמנות נעשות כבר עכשיו. את נתיב השיט הזה אי אפשר לשנות, והאטרקציות מוכרות גם למי שלא שט לכל אורכו, אלא הגיע אל חלקן ברכב שכור.
העוגב הגדול בתבל
העיר העתיקה של פסאו בנויה על חצי אי, שבקצהו מתקיים מפגש הנהרות. סמטאותיה ציוריות, והכניסה למרביתן אסורה לרכב. בתי העץ של העיר העתיקה עלו באש במאה ה־17, ושליט העיר, הנסיך־בישוף, זימן אמנים איטלקים לבנות בתי אבן במקומם. הללו צבועים בגוני פסטל, וכך, תוך כדי השיטוט בסמטאות, נחשפים לבתי העיר האלו ולאתרים שמופיעים על מפות התיירות. ארמון הבישוף הוא גדול־ממדים, כיאה לבישופים־נסיכים, ששלטו ביד רמה בעיר ובסביבותיה במשך מאות שנים, עד 1803, כשנפוליאון הניח ידו על העיר. בפסאו גם כנסיות אחדות, והבולטת בהן היא כנסיית סן־סטפן, המציגה את העוגב הגדול בתבל מבין אלו המצויים בכנסיות קתוליות (בחודשים מאי־אוקטובר נערכים שם קונצרטים מדי יום). על גדת הדנובה ניצב בית העירייה, הרטהאוז, המקושט בציורי קיר, ובקרבתו ניצבת מבשלת הבירה הראשונה של פסאו, ה־Peschl Terrace. כיום זוהי מסעדה המגישה תפריט גרמני למהדרין. על הקיר החיצוני של המסעדה נקבעו סימנים המלמדים את שיאי גאות הדנובה, כאשר הנהר עלה על גדותיו והציף את רחובות העיר העתיקה. על פסאו משקיפה מעברו הצפוני של הנהר מצודתו של הבישוף, ה־Veste Oberhaus, המעניקה נקודת תצפית מרשימה על העיר.
עיון קפדני בהיסטוריה של פסאו מלמד שמשפחתו של אדולף היטלר התגוררה בעיר שנתיים. התחנה הבאה במסע ספינות הנופש בדרכן לווינה היא לינץ, שהיא עיר הולדתו של הצורר וגם בירתה של אוסטריה עילית. בעברה היא הייתה עיר מפתח בדרכי המסחר, ואף זכתה לכך שקיסר האימפריה הרומית הקדושה יקבע בה את מושבו. ב־2009 הייתה לינץ עיר התרבות של אירופה, ואף שהיא במהותה עיר תעשייתית, יש בה סצינת תרבות עשירה. ברובע העתיק בולטת הקתדרלה החדשה, כנסיית מריה הקדושה, הגדולה באוסטריה.
עוד נקודת ציון מעוררת רושם היא הכיכר המרכזית, Hauptplatz, שבמרחק צעדים אחדים ממנה ניצבת טירת העיר ובה מוזיאון עשיר במוצגים. על גבעה שמעבר לנהר הדנובה מצויה כנסיית Pöstlingbergkirche, סמלה של לינץ.
מבין הסיורים המוצעים לנוסעים בספינת הקרוז שחונה במשך היום בלינץ בולט זה הלוקח את התיירים 70 קילומטרים צפונה, ל־Ceský Krumlov, אתר שימור של אונסק”ו בצ’כיה. העיר הצבעונית שעל גדות הנהר ולטאבה פרושה בצלה של טירה ענקית, מהגדולות במרכזה של אירופה, שלה חמש חצרות פנימיות. ייחודה של העיר הוא בכך הוא שהשתמרה היטב מאז ימי הביניים ותקופת הרנסנס. רחובותיה וסמטאותיה, המיועדים להולכי רגל, מרוצפים אבן, החזות של בנייניה מעוררת השתאות ועיקול הנהר וגשר האבן מעליו מוסיפים לה הוד. צ’סקי קרומלוב היא עיר תיירותית במובן החיובי של המושג, כך שיש בה בתי קפה, מסעדות, חנויות וגלריות, והאווירה תוססת, לפחות בעונת הקיץ, שבה ביקרתי שם.
אווירה ימי־ביינימית
אם תבקשו להמשיך מלינץ ל"מנזר הלאומי" של אוסטריה, יהיה עליכם לחצות כ־90 קילומטרים. המנזר הבנדיקטיני במלק הוא תחנת חובה לכל מי ששט בנהר ונוסע בכביש המהיר בין וינה ללינץ. המבנה בגון אוכרה ניצב על צוק המתנשא לגובה 50 מטרים מעל הדנובה, והוא עצום בממדיו בכל קנה מידה. המנזר בנוי מארבע חצרות פנימיות המוקפות מבנים אחדים, ובהם כנסייה שלצדיה ניצבים שני מגדלים ובראשה כיפה מרשימה. במאות השנים שחלפו מאז הקמתו הצטברו בו אוצרות לא מועטים, והם מוצגים במוזיאון מפואר. גם הספרייה היא אטרקציה, ואולם הכנסייה הוא דוגמה לפאר של מקום תפילה קתולי.
ליד מלק מתעקל הנהר צפונה לכיוון העיירה קרמס, שם עוגנות הספינות ומשם יוצאים סיורים המוצעים לנוסעיהן. האחד הוא למלק, ואחרים יוצאים לעמק הווכאו, לדורשטיין ולמנזר גוטוויג. גם קרמס ראויה לביקור קצר. המדרחוב שלה הוא הרחוב התיירותי הראשי, ובו מבנים משומרים מהמאה ה־16. בביקורי שם היה הרחוב גדוש קונים וסועדים, ולכן העדפתי לאכול בפונדק רגוע יותר, בכיכר צדדית, שם התכבדתי בכוס יין מהאזור ובנקניקייה מקומית, שכיכבה גם בצלחות שהוגשו לשולחנות השכנים. במדרחוב מצויים מבנים אחדים שכדאי לבקר בהם - בית העירייה, הרטהאוז, וכנסיית Bürgerspitalskirche, הניצבת מולו וממוקמת על שרידי הגטו היהודי. משם מתפצלים רחובות צרים מרוצפי אבן, שמעניקים לתיירים אווירה ימי־ביניימית.
עמק הווכאו (Wachau), שהוכרז כאתר שימור של אונסק"ו, משתרע משני צדדיה של הדנובה, על פני גבעות עטופות כרמי יין (היין הלבן שמופק שם נודע באיכותו), עם היצע של כפרים ציוריים, עיירות רומנטיות, מצודות ומנזרים מרשימים הנראים מכל עבר. ביקור באחד היקבים הוא אתנחתה מרחיבת לב.
קרובה לקרמס, בגדתו הצפונית של הנהר, היא דורשטיין. במרכז הכפר שרידי מצודה ומנזר שאליו הוסף מגדל, וכל אלה צופים על הנהר. לא בכדי הכפר הוא אחד האתרים המצולמים בעמק. העובדה שהמלך האנגלי, ריצ'רד לב הארי, נכלא במצודה, תורמת לעניין שמגלים בו התיירים.
מול קרמס מעברו הדרומי של הנהר בולט בנוף מנזר Göttweig. המבנה משתרע על שטח רב, וסימן ההיכר שלו הוא כיפותיו האדומות שבכל אחת מפינותיו. גם מנזר זה הוא בנדיקטי, והוא יושב על גבעה מיוערת בגובה 422 מטרים, כך שלמבקרי המנזר ניתנת האפשרות להשקיף על הנוף מהמרפסת רחבת הידיים שבמקום. במקום גם מוזיאון ובו אוספי אמנות, וגולת הכותרת שם הוא ציור תקרה מרהיב שצויר בשנת 1739 ונחשב לאחת מיצירות הבארוק המרשימות ביותר. המרחק מעמק הווכאו לווינה קצר, אך סיפורה התיירותי של וינה הוא ארוך ומחייב כתבה נוספת.