כשאנחנו אורזים תיק בשבת בבוקר ונוסעים לטבול במימיו הקרירים של נחל או לפרוש מחצלת מול נופי הכינרת, רובנו חווים תחושה של חופש, רוגע וחיבור לטבע. עבור המטייל הממוצע, החוויות האלו אולי יקרות מפז, אך במובן הכלכלי הרחב הן נתפסות על פי רוב כחסרות ערך. במשך עשרות שנים, המודלים שהנחו את מדיניות המים של מדינת ישראל שיקללו כמעט אך ורק את השימושים הצרכניים והסחירים של המשאב היקר הזה: כמה כסף שווים המים כשהם מוזרמים לחקלאות, לתעשייה או ישירות לברזים בבתי המגורים. מים שנותרו לזרום בנחלים או למלא את האגמים נתפסו במערכת הניהולית כ"בזבוז", או לכל היותר כמותרות סביבתיות, פשוט משום שלא היה להם תג מחיר רשמי בשוק. כעת, מחקר ישראלי חדש, שיוצג בוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה שתיערך ב-8-9 ביולי בבנייני האומה בירושלים, מציע פתרון שעשוי לאפשר לנו לנהל את המים בישראל אפילו טוב יותר.
כשלטבע אין תג מחיר: הבעיה שבבסיס ניהול משק המים
כך, למשל, שירותי הפנאי והנופש שמספקים מקורות המים נותרים שקופים לחלוטין במודלים הכלכליים המסורתיים, פשוט משום שקשה לתמחר אותם. "אנשים הולכים לנחל אל-על או למשושים, אבל אין שם מישהו שעומד בשמורה ולוקח כסף, אז כמה זה שווה?" אומרת פליישר. ההתעלמות הזו אינה מקרית, וללא מדד כמותי ומדויק, אנשי רשות המים ומקבלי ההחלטות נותרים ללא כלים מעשיים לניהול השטח. לפי פליישר, המצב הזה מייצר פער משמעותי בתהליכי קבלת ההחלטות של המדינה. "הרבה פעמים ברשות המים חושבים כמה מים 'להשאיר' בטבע, כשהכוונה היא האם לשאוב פחות כדי שאנשים ייהנו בנחלים ובכינרת", היא מתארת. "זו שאלה שאין לה תשובה, כי הם לא יודעים כמה זה שווה. הם קוראים לזה 'כמה מים להשאיר בטבע', אבל הרעיון הוא שאלו מים שמספקים שירותי תרבות, פנאי ונופש".
מתעלומה למודל מתמטי: כך חושב השווי של נחלי ישראל
כדי לגשר על הפער הזה, צוות המחקר לא הסתפק בשאלונים תיאורטיים על העדפות הציבור, אלא פנה לבחון את ההתנהגות הממשית של הישראלים בשטח. במסגרת המחקר נערך סקר מקיף שבחן את הרגלי הביקור של מאות משקי בית ב-69 אתרי מים מתוקים, נחלים ומעיינות ברחבי הארץ, לצד חופי הכינרת. "עשינו סקר ושאלנו אנשים כמה פעמים הם נסעו בפועל", מסבירה פליישר. "חישבנו את מרחק הנסיעה מהבית של המטייל עד למקור המים, וזה בעצם המחיר שהוא שילם עבור הביקור. בצורה הזו יכולנו לקבל עקומת ביקוש ומתוכה לגזור את הנכונות של הציבור לשלם". ההצלבה של נתוני המטיילים עם המצב ההידרולוגי הריאלי באותם אתרים הולידה ממצאים מפתיעים: הביקוש של הציבור למים בטבע שווה בממוצע כ-4.5 שקלים למטר מעוקב בנחלים וכ-4.7 שקלים למטר מעוקב בכינרת. מדובר בסכום משמעותי, המהווה כמחצית ממחיר המים הממוצע לשימוש ביתי בישראל באותה התקופה. "מצאנו שהערך של הכינרת גבוה יותר מזה של הנחלים", מציינת פליישר. "זה הגיוני – משום שהיא גדולה ופופולרית יותר, ושיותר אנשים מבקרים בה".
את הנתונים הכלכליים האלו שילבו החוקרים במודל ממוחשב שמדמה את משק המים הלאומי, שבו כל המקורות קשורים זה בזה. המודל מספק לרשות המים כלי יישומי לניהול מיטבי של משק המים, המאפשר לקבוע את כמויות השאיבה והתמחור הנכונות ביותר לכל מקור מים, תוך שקלול ערך הטבע והנופש. "למזלנו, כל טיפת מים מנוהלת על ידי רשות המים", מוסיפה פליישר. "אם שואבים יותר מדי מי תהום, יזרמו פחות מים בנחלים, ואם שואבים מהנחלים, יגיעו פחות מים לכינרת. הכול מחובר".
כשצוות המחקר הריץ סימולציות עתידיות במודל, התקבלה תמונה מרתקת שהראתה כיצד שינוי בהעדפות הציבור יכול לטלטל את המערכת כולה. לפי הסימולציה, אם הביקוש של הישראלים לנופש בנחלים יעלה ב-20 אחוז, רשות המים תידרש להפחית ברבע את הטית המים מהנחלים לצורכי הבית, מה שיקפיץ את כמות המים הזורמים בטבע בכמעט 46 אחוז. כדי לפצות על החוסר באספקת המים הביתית לצרכנים, המערכת מסיטה את השאיבה מהנחלים למקורות חלופיים, למשל שאיבה מהכינרת או ממי התהום. אולם, המודל חושף כי להחלטה כזו יש מחיר סביבתי אחר: השאיבה מהכינרת וממי התהום גדלה, דבר שמביא בסופו של דבר להצטמצמות משמעותית של כ-63 אחוז במלאי מי התהום הזמין באקוויפרים. הסתמכות יתר על שאיבת מי תהום יוצרת פגיעה סביבתית עקיפה, שכן ירידה במלאי מי התהום מפחיתה את זרימת המים הטבעית בנחלים הניזונים מהם.
פליישר מבהירה כי מבחינה ניהולית משק המים מסוגל להתמודד עם תרחיש כזה, אך הוא דורש מיומנות רבה: "הסימולציות שלנו בדקו מה קורה אם הביקוש לפנאי בנחלים גדל, אבל האנשים עדיין צריכים את אותה כמות של מי שתייה בבית. לרשות המים אין בעיה טכנית לקבל החלטה כזו והיא יכולה להוריד את השאיבה מהנחלים ב-24 אחוז, כדי להשאיר שם מים לציבור". עם זאת, היא מסבירה כי המערכת כולה מחוברת, ומדובר במשחק של כלים שלובים: "כל מערכות המים מחוברות אחת לשנייה, ומי שישלם את המחיר הגבוה ביותר זה מי התהום".
מבט לעתיד: האם המדינה תאמץ את המודל ההוליסטי?
פליישר מסבירה כי כיום, כדי להתמודד עם שנים שבהן כמות המשקעים נמוכה בעקבות בצורות והתגברות משבר האקלים, "רשות המים מיישמת פתרונות נקודתיים כמו הזרמת מים מותפלים ישירות לכינרת ולנחלים". אולם, החוקרים מדגישים כי שילוב קבוע של המודל החדש במדיניות הלאומית יאפשר לקבל החלטות מדויקות ומבוססות נתונים לטווח הארוך. "ברשות המים כבר יש הבנה שצריך להשאיר מים בטבע", מסבירה פליישר. "נתנו להם כלי שמראה כמה כדאי לשאוב, וכמה להעביר. אם הם ייקחו את זה בחשבון – ההחלטות יהיו יותר נכונות, מדויקות ויעילות".
בסופו של דבר, פריצת הדרך הזו מוכיחה ששמירה על הטבע אינה באה על חשבון הכלכלה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מהחוסן הכלכלי והחברתי של ישראל.
התרעות פיקוד העורף