יותר משבעה עשורים לאחר שמדינת ישראל פעלה לייבש את הביצות בעמק החולה במטרה לאפשר פיתוח חקלאות באזור, מנסים כיום אדריכלי נוף, אקולוגים והידרולוגים להתמודד עם ההשלכות הסביבתיות של אותו מהלך. במרכז הניסיון הזה עומד פרויקט רחב היקף לשיקום תעלת הירדן המזרחית - תעלה מלאכותית שנחפרה לאחר הקמת המדינה כחלק ממפעל ניקוז וייבוש החולה, וששינתה באופן דרמטי את הנוף ואת המערכת האקולוגית באזור. כיום, עשרות שנים מאוחר יותר, מבקשת התוכנית החדשה ליצור איזון עדין בין שיקום הטבע, צורכי החקלאות, ניהול המים ופיתוח תיירותי, תוך ניסיון להחזיר למרחב חלק מהאיכויות האקולוגיות שאבדו במשך השנים.
כדי להבין את משמעות המהלך הנוכחי, צריך לחזור כמה עשורים לאחור. תעלת הירדן המזרחית נחפרה בשנות ה-50 כחלק מהחזון הלאומי לייבוש ביצות החולה, אחד ממיזמי התשתית הגדולים והשאפתניים של ראשית המדינה. מטרת הפרויקט הייתה להפוך את האזור הביצתי לשטח חקלאי מוסדר ולצמצם את מפגעי היתושים והמחלות שאפיינו את העמק באותם הימים. אלא שבדיעבד, פעולות הניקוז והייבוש הובילו לפגיעה עמוקה במערכת האקולוגית הייחודית שהתפתחה באזור במשך אלפי שנים: בתי גידול לחים נעלמו, מגוון של מיני בעלי חיים וצמחים נפגעו, והמאזן ההידרולוגי הטבעי השתנה באופן דרמטי. עם השנים, התעלה, שנועדה בעיקר לניקוז, הפכה בעצמה לציר מים מרכזי ולמוקד משיכה למטיילים, אך גם לסביבה שממחישה את המתח המתמשך בין נוכחות האדם לבין הצורך בשיקום הטבע.
מרחב שבו תיירות, חקלאות וטבע נפגשים
כיום, תעלת הירדן המזרחית כבר אינה רק תשתית ניקוז, אלא נחל איתן שמושך אליו מבקרים רבים מכל רחבי הארץ. ד"ר אור לץ, הידרולוג בחברת התכנון הסביבתי "גיאו-טבע" - האחראית לתכנון ההידרולוגי של התעלה, וחבר בצוות התכנון של הפרויקט, יציג אותו בוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה שתיערך ב-8-9 ביולי בבנייני האומה בירושלים. הוא מסביר כי התעלה הפכה להיות מוקד משיכה תיירותי, יעד לטיולים משפחתיים ולשכשוך במקורות מים טבעיים. "היא מושכת המון אנשים מדי שנה, וזה יוצר מורכבות. מצד אחד, נשמרו כאן מוקדים שמחזיקים משהו מהטבע שהיה פה פעם - כמו מינים מקומיים, צומח ודגה. מצד שני, תעלות הניקוז נועדו למנוע הצפות ולאפשר חקלאות. בפועל, נוצר מרחב שבו תיירות, חקלאות וטבע מתקיימים זה לצד זה, ולעיתים גם מתנגשים", הוא אומר.
המבנה ההנדסי של התעלה, לצד הנוכחות האנושית האינטנסיבית לאורך גדותיה, מגביל את יכולתה של המערכת הטבעית להתפתח ולממש את הפוטנציאל האקולוגי שטמון בה. על רקע זה גיבשו המועצות האזוריות מבואות חרמון וגליל עליון, הקרן הקימת לישראל ורשות הניקוז והנחלים כינרת את תוכנית "פארק התעלות" - מהלך שנועד לשלב בין שיקום סביבתי, ניהול מים, חקלאות ותיירות במרחב הרגיש של עמק החולה. "היום אנחנו הופכים את האזור הזה לאזור המשלב חקלאות, טבע וטיילות. אנחנו עובדים עם אדריכלי נוף, ממשרד צורנמל-טורנר, על פרוגרמה שמחשבת כמה אנשים יכולים להגיע לכל מקום, ומתאימים את הדרכים ואת עבודות הפיתוח כדי שהשטח יוכל לשאת את העומס. ירדנו לרזולוציות של כושר ההולכה של המים, כדי שלא יהיו הצפות, אבל גם כדי שבשנות בצורת עדיין תהיה כמות מים מספקת למינים המתפתחים באזור", מספר לץ.
לא לשחזר את העבר, אלא ליצור איזון חדש
אחד המרכיבים המרכזיים בפרויקט הוא המעקב המתמשך אחר התנהגות המים והמערכת הטבעית בשטח. במסגרת התהליך נעשה שימוש במודל הידראולי, לצד סקרים אקולוגיים ומורפולוגיים המתבצעים במשך השנה, במטרה לבחון כיצד התעלה מתפקדת בתקופות הצפה ובזרימות שונות, ולעדכן את התכנון בהתאם. "על מנת להחזיר לתעלה מאפיינים טבעיים יותר, יצרנו שינויים בפיזור החול ואדמת החרסית. זה לא הטבע שהיה פה פעם, כי פעם הייתה כאן ביצה גדולה; אבל אנחנו מנסים להפוך תעלת ניקוז לנחל, תחת המון מגבלות תכנוניות והנדסיות".
בסופו של דבר, פרויקט השיקום של תעלת הירדן המזרחית אינו מבקש להחזיר את עמק החולה למה שהיה בעבר, אלא לנסות ליצור בו איזון חדש בין מערכת טבעית שנפגעה במשך השנים לבין המציאות האנושית, החקלאית והתיירותית שהתפתחה סביבה. עבור אנשי התכנון, האתגר אינו רק אקולוגי או הנדסי, אלא גם ניסיון לנהל מחדש מרחב שבו טבע, מים ואדם מתקיימים זה לצד זה תחת עומסים הולכים וגוברים. "זה אזור שיש עליו לחץ אנושי גדול מאוד, גם מצד המטיילים וגם מצד החקלאות, והאתגר הוא לנהל את השטחים הפתוחים בצורה שתאפשר גם טבע, גם מים וגם נוכחות של אנשים", מסכם לץ.
התרעות פיקוד העורף