בעוד פחות מחודשיים ינתק דניאל פינסקי את כל הקשרים עם העולם. במשך כ-250 ימים הוא ישוט לבדו סביב העולם, ללא GPS, ללא אינטרנט, ללא עצירות וללא כל סיוע חיצוני. רק הוא, סירת מפרש באורך 11 מטרים, מפות נייר, סקסטנט ואוקיינוסים אינסופיים.
ב-6 בספטמבר הוא יעמוד על קו הזינוק של מרוץ Golden Globe Race, אחת מתחרויות השיט הקשוחות בעולם, ויהפוך לישראלי הראשון שמתמודד באתגר יוצא הדופן. רגע לפני שהוא יוצא למסע חייו, הוא מספר על הסערות שכמעט גבו את חייו, על הפחד מהבדידות ועל המשמעות שהוא מוצא במסע.
"בגיל 23 קניתי סירה ועברתי לגור עליה"
כיום פינסקי נמצא בצרפת, שם הוא משלים את ההכנות האחרונות לקראת הזינוק למרוץ Golden Globe Race, שייצא לדרך ב-6 בספטמבר.
"זו תחרות שמחזירה אותנו לשנת 1968"
אין עצירות. אין חילוץ. אין עזרה.
במהלך כל המסע נאסר על המשתתפים לקבל כל סוג של סיוע. "אי אפשר לעצור בדרך, אי אפשר לקבל אוכל, דלק, חלקי חילוף או אפילו מידע על מזג האוויר. כל עזרה מבחוץ משמעותה פסילה מיידית".
"אני יוצא לדרך עם כל החיים שלי על הסירה"
המשתתפים נדרשים להעמיס על הסירה את כל הציוד והמזון שיספיקו להם למסע שנמשך בין שבעה לעשרה חודשים. "אם שכחתי משהו - אני בבעיה. אין לי אפשרות להשלים ציוד בדרך".
לדבריו, משך ההפלגה משתנה בהתאם למזג האוויר ולביצועי השייט. "המהירים מסיימים בכ-210 ימים, אחרים גם ב-320. אני מעריך שאבלה בים בערך 250 ימים".
"פתאום הבנתי שזה הזמן שלי"
בחמש השנים האחרונות הפך הים לביתו. הוא יצא מישראל עם בת זוגו דאז, חצה את הים התיכון ואת האוקיינוס האטלנטי, הפליג בקריביים והתגורר תקופה בפנמה. בהמשך שב עם הסירה לאירופה, כך שכבר השלים פעמיים חצייה של האוקיינוס.
"זה לא שהחלטתי פתאום לקפוץ למים העמוקים. כל השנים האחרונות היו הכנה לרגע הזה".
"הסערות מפחידות, אבל הבדידות עלולה להיות מסוכנת יותר"
"אבל דווקא הבדידות היא האתגר שאני עדיין לא יודע איך אגיב אליו. במצב כזה אפשר להיכנס לדיכאון או לאבד מוטיבציה. כל אדם מתמודד עם זה אחרת".
לדבריו, במסע ההכנה האחרון, שנמשך 39 ימים, כבר חווה רגעים קשים. "היו ימים שלא התחשק לי לעשות שום דבר, אבל תמיד הצלחתי להוציא את עצמי מהמקום הזה. עכשיו מדובר במסע שיימשך פי כמה וכמה".
"באוקיינוס הדרומי אין מקום לטעויות"
החשש הגדול ביותר, הוא אומר, הוא להיקלע למצוקה בלב האוקיינוס הדרומי - מאות ואלפי קילומטרים מכל חוף. "שם מסוק בכלל לא יכול להגיע. גם אם אונייה תשנה מסלול כדי לחלץ אותך, זה עלול לקחת ימים. אם תמצא את עצמך במים הקפואים, מספיקות דקות ספורות כדי למות מהיפותרמיה".
למרות תנאי התחרות המחמירים, נושא הבטיחות אינו מתפשר. "בסירה יש אסדת הצלה, טלפונים לווייניים, משואות מצוקה ומשדרי מיקום. ברגעי חירום אפשר להזעיק עזרה".
"חשבתי שלא אשרוד"
גם אחרי שנים של הפלגות, יש חוויה אחת שפינסקי מתקשה לשכוח. היא התרחשה בנובמבר האחרון, זמן קצר לאחר שרכש את הסירה שבה יתחרה. "ידעתי שאני חייב לצאת מארצות הברית לפני שהחורף יתחיל. אם הייתי נשאר, הייתי נתקע עם סערות שלא מאפשרות לרדת דרומה".
אלא שמזג האוויר הקדים אותו. "נקלעתי לסערה הכי קשה שחוויתי. הרוחות הגיעו ל-60 קשר והגלים התנשאו לגובה של כעשרה מטרים. כשאתה נמצא בסירה שהסיפון שלה בקושי מטר מעל פני הים, כל גל נראה כמו בניין".
במשך 18 שעות רצופות נאלץ להחזיק את ההגה בידיים. "ההגה האוטומטי פשוט קרס תחת העומס. לא יכולתי לעזוב אפילו לרגע, כי אם הסירה הייתה מסתובבת בזווית הלא נכונה, גל אחד היה עלול להפוך אותה".
במהלך אותן שעות הוא לא הצליח לאכול, לא ישן ולא ירד לשירותים. "רעדתי מקור. הייתי מותש לחלוטין. היו רגעים שבאמת לא ידעתי אם אשרוד". בסופו של דבר, כשהבין שאין לו יותר כוחות, נקט צעד אחרון.
"נכנסתי לתוך הסירה, סגרתי הכול, נשכבתי מתחת לשולחן וריפדתי את עצמי בכריות ובציוד, בתקווה שאם הסירה תתהפך - לא אעוף מצד לצד. פשוט חיכיתי שהסערה תחלוף". לדבריו, גם כשהרוח נחלשת, הים אינו נרגע מיד. "זה יכול לקחת עוד יום או יומיים עד שהגלים שוככים. אתה פשוט מחכה ומקווה שהסירה תחזיק מעמד".
לנווט כמו לפני מאות שנים
אחד האתגרים הגדולים ביותר במרוץ הוא הניווט. בניגוד למרבית השייטים כיום, פינסקי לא יוכל להיעזר ב-GPS או במערכות ניווט אלקטרוניות.
לצד הסקסטנט הוא יסתמך גם על לוג מכני, שמודד את המרחק שהסירה עוברת באמצעות מדחף קטן הנגרר במים. "גם בימים מעוננים, כשאי אפשר לראות את השמש או הכוכבים, יש דרכים להמשיך לנווט".
לדבריו, הסירה מתקדמת בממוצע בין 120 ל-140 מייל ימי ביממה - כ-240 קילומטרים - כל עוד הרוח משתפת פעולה.
"העייפות היא לא רק מחוסר שינה"
אחד האתגרים הפחות מדוברים הוא ההתשה המתמשכת. "אי אפשר לישון לילה שלם. אתה ישן במקטעים קצרים, כי כל הזמן צריך לבדוק מה קורה סביבך ולוודא שהסירה לא משנה כיוון".
אבל העייפות, לדבריו, אינה נובעת רק ממחסור בשעות שינה. "אתה חי חודשים בסביבה רטובה. העור בידיים וברגליים מתחיל להתקלף, כל פעולה דורשת מאמץ פיזי, אתה מרים ומוריד מפרשים, מבשל, מתקן תקלות. הגוף נשחק בהדרגה".
לדבריו, השם מעניק למסע משמעות נוספת. "אני מרגיש כאילו הסירה נושאת איתה גם חלק מהסיפור שלנו כעם, וזה נותן לי כוח".
"אני רוצה שישראל תופיע גם בהקשרים אחרים"
פינסקי יוצא למרוץ באופן פרטי, ללא תמיכה ממשלתית או מסחרית משמעותית, אך מבחינתו הוא אינו מייצג רק את עצמו. "אני רוצה שהמסע הזה יהיה גדול יותר מהחלום האישי שלי. אם אצליח לגרום לאנשים בארץ לעקוב אחרי ההפלגה ולהתרגש ממנה, עשיתי משהו".
ברמה הלאומית, הוא מוסיף, יש לכך משמעות נוספת. "אני רוצה שישראל תופיע בעולם גם דרך סיפורים חיוביים. לא רק בהקשרים של מלחמות ומשברים".
"אמא שלי כמעט התעלפה"
במהלך ההפלגה גם הקשר עם הבית יהיה מוגבל מאוד. לאורך המסלול יש שתי נקודות בלבד שבהן יוכל להעביר מכתבים או כרטיסי זיכרון לצוות התחרות, שידאג להעבירם למשפחתו. מעבר לכך, במשך חודשים ארוכים לא תהיה לו כמעט תקשורת עם העולם.
חלום שעולה הון
ההשתתפות במרוץ היא גם אתגר כלכלי לא מבוטל. "התקציב שלי עומד על כ-150 אלף אירו. חלק גדול ממנו הולך על ציוד הבטיחות שהמארגנים מחייבים אותנו לשאת - טלפונים לווייניים, משואות מצוקה, מערכות גיבוי ואמצעי חילוץ".
לדבריו, חלק מהמתחרים נהנים מספונסרים גדולים וצוותי תמיכה, אך הוא מתנהל בתקציב מצומצם יחסית. "אני עושה את המקסימום עם מה שיש".
התרעות פיקוד העורף