לפני שמונה שנים ביקרתי בוויסקרי (Viscri), בטרנסילבניה, בהרכב משפחתי. זכרתי בחום את מיכאל, המארח הנהדר, שהגיע מדי בוקר עם ביצים טריות, גבינות משק וריבה תוצרת בית. הוא לא הבין מילה אחת באנגלית, אנחנו לא ידענו מילה אחת ברומנית, אבל הלבבות דיברו, עוד הרבה לפני עידן אפליקציות התרגום.
שמונה שנים חלפו מאז. כשחיפשנו שוב יעד שיאפשר לנו לברוח מהקיץ הישראלי אל מרחבים ירוקים ואוויר צלול, מצאנו את עצמנו שוב מזמינים כרטיסים לרומניה. לא רק בגלל הרי הקרפטים, הכבישים היפים או המחירים הנוחים, אלא בעיקר בגלל הכפרים והאנשים, שמזכירים שאפשר לחיות גם בקצב אחר.
שבוע לפני צאתנו, מזג האוויר באירופה החליט להפתיע, והטמפרטורות טיפסו כמעט לגבהים המוכרים לנו מהקיץ הישראלי. אחרי רגע קצר של חשש, ארזנו בגדי קיץ וליתר ביטחון גם שכבה חמה, ויצאנו לדרך.
תחנה ראשונה: מחוז ולצ'ה
מבוקרשט נסענו מערבה, אל מחוז ולצ'ה (Vâlcea). לאחר כשלוש שעות של נסיעה רגועה, כששדות חמניות צהובים מלווים את הדרך, הגענו לתחנה הראשונה: מוזיאון הטרובנטים (Muzeul Trovanților). במקום פזורות תצורות גיאולוגיות ייחודיות המכונות "אבנים צומחות" – סלעים מעוגלים שנראים כמעט כמו ביצי דינוזאור. לאחר גשמים מתפתחות על חלקן בליטות חדשות, תופעה שהולידה לאורך השנים אגדות מקומיות על "אבנים חיות".
משם המשכנו אל מנזר חורזו (Mănăstirea Hurezi), אחד המנזרים החשובים והיפים ברומניה, שהוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, וסיימנו את היום בכפר הקדרים אולארי (Olari). כבר בכניסה אפשר היה לזהות את מלאכתם של התושבים: עבודות קרמיקה צבעוניות ניצבו בחצרות ובפתחי הבתים. בלי תיאום מראש הוזמנו להיכנס לאחת הסדנאות ולצפות בקדר עובד מול האובניים באור האחרון של היום. זה היה המפגש הראשון שלנו עם מסורת מקומית חיה ונושמת.
ארוחת בוקר מקומית ו-20 מעלות היו כל מה שנדרש כדי להתעורר ולדעת שרק טוב מצפה לנו מכאן ואילך. את עיקר היום הזה הקדשנו לכביש הטרנסאלפינה (Transalpina), אחד מכבישי הנוף היפים ברומניה, שחלקו מתנשא לגובה של כ-2,100 מטרים.
הדרך המפותלת חושפת בכל פנייה נופים חדשים
אנחנו נוסעים בתוך ערפל כבד שמתבהר לפרקים וחושף פסגות ירוקות ומשוננות, וככל שאנחנו ממשיכים לטפס אנחנו מבינים, לאושרנו, שארזנו מעט מדי בגדים חמים. הדרך המפותלת חושפת בכל פנייה מראות נוף חדשים: רועה צאן, עדרי כבשים ועזים ואפילו שלוגיות גדולות בצידי הדרך. זו נסיעה ארוכה ויפהפייה, בין נופים שנראים כאילו נלקחו משומר מסך, ומזכירה לי שוב כמה אני אוהבת את המדינה הזו, את נופיה ואת אנשיה הטובים. תחילת יולי כאן, והכול ירוק ומלא מים.
כשהגשם נרגע מעט, אנחנו עוצרים להפוגה קצרה מהנסיעה הארוכה באגם אואשה (Lacul Oașa), מאגר מים גדול ושקט המוקף ביערות אורנים.
מורידים את הקצב בכפר
אחרי הנסיעות הארוכות של היומיים האחרונים, התמקמנו בגורה ריולוי (Gura Râului), כפר קטן בשולי הקרפטים, בדרום מחוז סיביו (Sibiu), והחלטנו להוריד מעט את הקצב ולטייל בסביבה הקרובה.
ביום ראשון בבוקר תושבי הכפר מתכנסים לתפילה בכנסייה הקטנה. בניגוד לקתדרלות הגדולות והמפוארות בערים, דווקא הכנסיות הכפריות מזמנות למי שמצויד בסבלנות שפע של התרחשויות קטנות. הנשים לבושות בבגדי חג, טופפות על עקביהן, שיערן עטוף במטפחת צבעונית או בכובע מסורתי.
נערים לבושים בבגדים מסורתיים רוקעים ברגליהם, סוסים ופרשים מצטרפים אליהם, וגם נגנים נכנסים לתמונה. בסיום התהלוכה יוצאים אנשי הכפר אל הפארק שבקצהו לארוחת צהריים משותפת.
בנסיעה של דקות ספורות משם אנחנו מגיעים לכריסטיאן (Cristian), כפר סקסוני קטן בסביבת סיביו. הקיץ מגיע לכפר עם קול נקישות המקור של החסידות. עשרות זוגות שבים מדי שנה לאותם קינים ענקיים, ועליהם הם מגדלים דור חדש. בתקופה הזו בשנה אפשר לצפות בגוזלים גדלים, מנופפים בכנפיהם ומתאמנים לקראת המעוף הראשון.
כמעט שאין עמוד אחד, צריח או צלב שאין עליו משפחת חסידות מרובת גוזלים, והשמיים מעליהם מלאים חסידות בתעופה. כפר-חסידים זה ממש כאן.
את שלושת הימים בדרום-מערב סיביו סיימנו בטיול ערב בסיביו (Sibiu), אחת הערים המוכרות והמתוירות בטרנסילבניה. כמו ערים היסטוריות רבות באזור, גם כאן רחובות אבן, חצרות פנימיות, מגדלים מימי הביניים וה"עיניים" המפורסמות שעל גגות הבתים – חלונות קטנים שנדמה כאילו הם מביטים על העוברים והשבים.
אחרי ימים של כפרים קטנים ומפגשים בלתי מתוכננים, היה מעניין לעבור שוב אל מרחב עירוני, אבל הלב כבר היה במקום אחר – בכבישים הצדדיים ובכפרים שמחוץ למסלול.
נפרדנו מאזור סיביו ויצאנו מזרחה, אל ויסקרי (Viscri), עם חשש קטן שמלווה כל חזרה למקום אהוב: אולי הזיכרון יפה יותר מהמציאות?
לשמחתנו, החשש התפוגג כמעט מיד. ויסקרי קיבלה את פנינו כפי שזכרנו אותה, בהבדל אחד: היא הייתה יפה משזכרנו. כמעט מיד הצטערנו שהקדשנו לה שני לילות בלבד.
בדרך עצרנו בברטיו (Brăteiu), כפר של נפחים העוסקים בעבודות נחושת. בכניסה לבתים ניצבו עבודות המתכת מעשה ידיהם של בני המשפחה, סימן לחיים ולמלאכה שעדיין מתקיימים כאן. עצרנו מיד בצד הדרך.
נערה צעירה לבושה בבגדים מסורתיים יצאה החוצה לקבל את פנינו. המקום נראה כאילו חיכה לנו: האסם, חיות המשק של המשפחה, גן הירק הקטן, ובחלל סמוך אוסף של בגדים מסורתיים שנתפרו מבדים עשירים וכבדים, חלקם בני מאות שנים.
אנחנו מסתובבים במקום ולא יודעים את נפשנו. גם כאן המארחים שלנו אינם מדברים מילה אחת באנגלית, אבל הכנסת האורחים שלהם אינה זקוקה לתרגום. שלוש נשים – מריה, מריה ומריה (כן!) – וגבר אחד מעניקים לנו שעה של אושר צבעוני ואסתטי, שהכביד רק על כרטיסי הזיכרון הגדושים שלנו.
בהמשך הגענו למדיאש (Mediaș), עיר סקסונית צבעונית עם כנסייה אוונגליסטית במרכזה ומגדל שעון מהמאה ה-15, לעצירת קפה ופפאנאש, המאפה הרומני המסורתי דמוי הסופגנייה, שמוגש עם שמנת חמוצה ופירות יער.
אבל הרגע שהכי חימם לנו את הלב חיכה לנו דווקא שם, ברחוב: דגל ישראל ענק שנמתח על מרפסת אחד הבניינים, ובמרכזו המילים "עם ישראל חי", פרי יוזמה מקומית. בכלל, אזכור של ישראל כאן מתקבל בהרבה חום.
"Israel very good. You live in a fanatic area; you have to stay strong", נאמר לנו יותר מפעם אחת, באנגלית קלוקלת, בליווי תנועת אגרוף קטנה להדגשה.
החלטנו לזנוח את התוכנית העשירה שלנו ולקחת את הזמן בסביבה הקרובה. ההחלטה הזו, ביחד עם ויסקרי, הייתה אחת הטובות שקיבלנו לאורך הטיול הזה.
אני מתיישבת על נדנדת העץ עם כוס קפה, שולפת את ספר הקריאה שנזנח במזוודה, ומורידה הילוך. מתמסרת לאוויר הטוב ולחצר היפה שסביבי.
ויסקרי קיבלה את פנינו שקטה וציורית כפי שזכרנו אותה. יש מקומות שהזמן כמעט ולא נוגע בהם, ויסקרי היא אחת מהם. זהו אחד הכפרים הסקסוניים היפים והמפורסמים ביותר בטרנסילבניה, שהוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות השתמרותו יוצאת הדופן.
כבר בצעדים הראשונים בכפר נדמה שהקידמה נשארה הרחק מאחור. הרחוב הראשי הלא סלול, הבתים הצבעוניים בעלי החזיתות המסורתיות והכנסייה המבוצרת המתנשאת מעל הגבעה יוצרים תפאורה שנראית כאילו יצאנו למסע בזמן.
כמו בכפרים רבים בטרנסילבניה, גם כאן החקלאות ומלאכות היד הן עדיין חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום. שערי העץ הגדולים, האופייניים לאזור, נפתחים אל חצרות רחבות ידיים שבהן ניצבים בית המגורים, האסם, הדיר ולעיתים גם לול קטן או אווזים המשוטטים בחצר.
על דרכי העפר נשמעים עדיין צלילי פרסות הסוסים, ועגלות עץ רתומות לסוסים ממשיכות לשמש כלי תחבורה לכל דבר – לא אטרקציה לתיירים, אלא חלק טבעי מהשגרה המקומית. לא אחת ראינו משפחות שלמות יושבות על מצע התבן שבעגלה בדרכן לשדות או לכפר השכן.
כצלמת, היה לי כמעט בלתי אפשרי להישאר אדישה למראות האלה. יותר מפעם אחת ביקשתי לעצור את הרכב, זינקתי החוצה עם המצלמה והמתנתי בסבלנות לעגלון שיחלוף בדיוק במקום הנכון, כשהבתים הצבעוניים או הכנסייה המבוצרת משמשים לו רקע. אלה היו אותם רגעים קטנים, בלתי מתוכננים, שחורגים מתוכנית הטיול המקורית ומייצרים את תמונות הזיכרון של המסע כולו.
התחושה הזו ליוותה אותנו גם מעבר לרחוב הראשי. סוסים רעו באחו, עגלות עץ חלפו מדי פעם בשבילי העפר, וכל מפגש עם תושבי הכפר לווה בחיוך ובסקרנות הדדית.
באחד המפגשים האקראיים הוזמנו להצטרף לחליבת הפרות של אחר הצהריים, ולאחר שהתייצבנו בזמן קיבלנו גם שי קטן – מיכל ובו חלב חם היישר מהעטין, לטובת הקפה של הבוקר.
נאמנים לתוכנית החדשה שלנו להישאר בסביבה הקרובה, המשכנו לכפר דאצ'יה (Dacia). יצאנו בעקבות עדרי הכבשים, הסוסים, הלמה והפרות, ולידם גילינו עדר של בופאלוס אימתניים.
בעלי החיים העצומים, שברגע שהתקרבנו אל שטחי המרעה "שלהם" עם הרכב הזעיקו זה את זה, חסמו לנו את הרכב משל היו מרדכי דוד, ואיימו שאם לא נסתלק, טוב לא יצא מזה. הסתלקנו, אלא מה.
מקץ יומיים בבונשטי (Bunești), אנחנו נפרדים מאלכס, המארח, וממקום האירוח הנהדר שלו, בידיעה שעוד נשוב לכאן, לוויסקרי ולסביבתה, אולי יום אחד בהרכב משפחתי מורחב.
אבל בינתיים מחכה לנו יום ארוך.
אנחנו נוסעים בין הכפרים הסקסוניים של טרנסילבניה, עוצרים מדי פעם לצד סוסים המלחכים עשב בכניסות לבתים, ומול קשישים היושבים בחזית הבית, נהנים ממשב הרוח הצונן וצופים במתרחש סביבם. הבתים הצבעוניים, שחזיתותיהם המתקלפות נושאות עליהן שכבות של זמן, הם חומר גלם מושלם לצילומים תקופתיים.
עצירה קצרה בקרצה (Cârța), מנזר גותי אפלולי, ומשם לאחד ממקומות הלינה הייחודיים ביותר שהזדמן לנו להתארח בהם, Pensiunea Dealul Verde.
לפנינו בית הארחה כפרי בלב היער, ובו מבנים עגולים וייחודיים, המזכירים את העולם של הפלינטסטונס, ללא קווים ישרים וללא זוויות. ניקולטה, המארחת המקסימה שלנו, מקבלת את פנינו כאילו היינו חברים ותיקים.
ארוחת ערב מעולה מעשה ידיה מחכה לנו, ולאחריה פינוק שהיה בדיוק במקומו אחרי שעות נסיעה ארוכות: ההוט-טאב מעלה אדים, בחוץ קור של 12 מעלות ומולנו רכס הרי פגראש (Făgăraș).
היינו כחולמים.
אחרי שנת לילה משובחת אנחנו יוצאים מוקדם אל כביש הנוף המפורסם ביותר ברומניה, טרנספגרשן (Transfăgărășan), ואחד משיאי הטיול שלנו, שמתקרב אל סופו.
השמיים מעל מעוננים ויפים, מולנו מעיינות ומפלים שהלב מתקשה להכיל את יופיים. אנחנו חולפים על פני שלטי אזהרה שלא להאכיל את הדובים, עוברים עיקול, עוצרים ולא מאמינים.
וואלה, דוב יוצא מולנו.הראשון יוצא מהיער, אחריו השני והשלישי. בפיתול הבא מופיעה דובה ענקית, וגורי דובים אחריה. כולם מתקרבים אל המכוניות שעוצרות בצידי הדרך להביט בהם.
בפי המקומיים נקראים דובי הבר "דובי קרקס", בחמלה, כאלה שלמדו שקרבה לבני אדם מביאה איתה אוכל. אנחנו מתבוננים בהם ארוכות, מורידים לרגע את המצלמה, בוחנים את האינטראקציה בין האם לגורים ובינם לבין הנהגים העוצרים בצד, והלב יוצא אליהם.
על כרטיס הזיכרון בוק-דובים, ולצידו מחשבה טורדת מנוחה על השינוי שיוצר האדם בטבע.
לפנות ערב אנחנו מגיעים ללילה האחרון בבוקרשט, עייפים מנסיעה ארוכה ומלאים בחוויות אינספור. למחרת נשוב ארצה, אל החום הכבד שהותרנו מאחור, אל השבת שבפתח.
בימים שלאחר שובנו אנחנו מביטים בתמונות וחוזרים אל הרגעים הקטנים שרומניה זימנה לנו: אל הכפרים, האנשים, הדרכים הצדדיות והמפגשים האקראיים.
שוב אנחנו מגלים שהתוכנית היא רק נקודת התחלה. דווקא הרגעים שבהם סטינו ממנה, העצירה הלא מתוכננת, השיחה האקראית, ההזמנה להיכנס פנימה – הם אלה שנשארים איתנו הרבה אחרי שחזרנו הביתה.
מוּלְצוּמֶסְק, רומניה. כבר מתחילים לתכנן את הדרך חזרה.
התרעות פיקוד העורף