ככל שמתרחקים מהמרכז - וזאת אכן נסיעה ארוכה - הקצב משתנה. תחנות הדלק מתמעטות, צבעי הירוק מתחלפים בגוני חול, צוקים והרים הופכים להיות יותר נוכחים, והטלפון מפסיק לרטוט ללא הפסקה. לא כי החלטנו להתנתק, אלא כי הקליטה הגרועה במדבר עושה את זה בשבילנו. יש משהו בדרך לשחרות שמכין את הגוף והראש למה שמגיע אחר כך - שקט שלא צריך להסביר, מרחבים שלא נגמרים ותחושה שהמרוץ היומיומי נשאר מאות קילומטרים מאחור.
בניגוד למלונות עירוניים, ריזורט Six Senses Shaharut השוכן על רכס הצופה אל הערבה והרי אדום, לא מנסה להתבלט או להתחרות בנוף שמסביב. להפך, הוא תוכנן כך שייטמע בתוך הנוף, וכשנוסעים על הכביש שמוביל אליו, כמעט שלא מבחינים בו. רק כשמתקרבים מבינים שהאבן המקומית והאדריכלות יוצרות אשליה שהמבנים היו כאן מאז ומתמיד.
זאת אולי הסיבה לכך שהמקום נותן הרגשה שונה מזו שמתקבלת במלונות יוקרה אחרים. אין כאן לובי בוהק או ניסיון להרשים באמצעות פאר מוגזם. היוקרה מגיעה מהאיפוק. מהעובדה שהמדבר הוא הכוכב הראשי, וכל השאר נועד להעצים אותו.
את הלילה בילינו בסוויטת Six Senses, סוויטת הבסיס של הריזורט, אבל המילה “בסיס" מעט מטעה. כבר בכניסה מרגישים שמדובר בחדר שתוכנן מתוך מחשבה על החוויה ולא רק על העיצוב. 58 מ"ר של חלל פתוח, גוני אדמה, עץ טבעי, תאורה רכה וחלונות גדולים שממסגרים את הנוף כמו תמונה מתחלפת.
יש בחדר כל מה שמצפים למצוא במלון יוקרה - מיטה רחבת ידיים, חדר רחצה מפנק, מערכת שמע איכותית, מרפסת פרטית, טלוויזיה ומכונת קפה - אבל דווקא הפרטים הקטנים הם שמספרים את הסיפור. הכובעים ומקלות ההליכה לטיול במדבר שמחכים לאורחים, חלוקי הכותנה האורגנית והרמקול של Marshall הם לא רק אבזור, הם חלק מהרעיון של המקום, שמעודד לצאת לטבע, לחזור, להקשיב למוזיקה, לשבת במרפסת ופשוט להאט.
גם מהמרפסת לא ממהרים לקום. הנוף המדברי משתנה תדיר. בבוקר הוא בהיר ורך, אחר הצהריים ההרים מקבלים גוון נחושתי, ולקראת ערב השמש צובעת את הרי אדום בגוונים של כתום, ורוד וסגול. קשה לחשוב על תפאורה טובה יותר לפתיחת סוף שבוע.
אם יש דבר אחד שמבדיל את Six Senses ממלונות יוקרה אחרים בישראל, הוא העובדה שהאוכל אינו רק שירות שניתן לאורחים. כאן הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של המקום. במקום לראות במסעדה עוד מתקן במלון, הריזורט בנה סביב הקולינריה פילוסופיה שלמה, המבוססת על עונתיות, חומרי גלם מקומיים ושיתופי פעולה עם שפים ואנשי אוכל מהשורה הראשונה. כבר מהרגע שמתיישבים במסעדת מדין, עם החלונות הפתוחים אל הנוף המדברי, מבינים שהערב הזה הולך להיות הרבה יותר מארוחה.
בסיקס סנסס לא מתייחסים לאוכל רק כעוד חלק מחבילת האירוח. מהר מאוד מבינים שהקולינריה היא אחד מעמודי התווך של המקום. חומרי הגלם שמגיעים ממשקים חקלאיים בערבה והדגש על עונתיות - כל אלה אינם סיסמאות אלא פילוסופיה שמורגשת כמעט בכל ביס.
הסיבה לכך שהגענו הייתה סדרת האירוחים הקולינריים של המלון. הפעם אירח השף דוד ביטון, שמוביל את המטבח של הריזורט, את השף אלעזר טמנו ממסעדת סטודיו גורשה. שני שפים, שתי שפות קולינריות שונות, אבל ערב אחד שהצליח לחבר ביניהן באופן טבעי להפליא.
עוד לפני שהגיעה המנה הראשונה, אפשר היה להבין שלא מדובר בארוחת טעימות שגרתית. החלל של מסעדת מדין, עם החלונות הגדולים הפונים אל הרי אדום, מתמלא באור הרך של השקיעה, ובזמן שהמדבר מחליף צבעים בין זהב לאדום עמוק, לשולחנות מתחילות להגיע המנות הראשונות. בקיץ אפשר לשבת בכיף גם בחוץ, ולא להרגיש את החום והלחות הגבוהה שמעיקה במרכז. קשה לחשוב על תפאורה טובה יותר לארוחה שמבקשת לספר סיפור של מקום.
הארוחה נפתחה במבחר מנות קטנות שכל אחת מהן הייתה עולם בפני עצמו. קריספי דוחן עם המאצ'י כבוש וקרם פרש לימוני, טרטר בקר שהוגש על אנג'רה, אקארה במילוי טרטר טונה, וגספצ'ו ענבים צהובים עם עלים ירוקים מהגינה האורגנית של המלון. אלה לא היו מנות שניסו להרשים באמצעות מורכבות מיותרת, אלא באמצעות דיוק.
אבל אם צריך לבחור מנה אחת שתישאר בזיכרון גם הרבה אחרי החזרה הביתה, זו ללא ספק הייתה האניילוטי במילוי תירס מתוק. לכאורה מנה פשוטה, אבל כזו שמוכיחה עד כמה קשה להפוך פשטות למצוינות. הפסטה הייתה דקיקה ועדינה, המלית מתקתקה במידה הנכונה, וקרם התירס עטף את הכל בלי להשתלט. בקרם שחו גם בייבי תירס צלויים, שהוסיפו פריכות כיפית. זאת הייתה אחת מאותן מנות שגורמות לרצות להאט את הקצב, לקחת עוד ביס ורק אז להבין כמה קסם יש במנה.
גם המנה העיקרית לא אכזבה. פריים ריב הולשטיין, שעבר יישון יבש של 50 יום, הגיע לשולחן במידת עשייה מדויקת, עסיסי ורך להפליא, כזה שלא זקוק ליותר מדי תוספות כדי לבלוט. הירקות שנצלו בטאבון השלימו אותו בצורה טבעית, בלי לגנוב את ההצגה.
ואז הייתה הבמיה. מודים, בדרך כלל זאת לא המנה שהיינו מזמינים מרצוננו. אבל דווקא היא הפכה לאחת ההפתעות הגדולות של הערב.
המרקם היה רך כמעט כמו קרם, הטעמים עמוקים ומנחמים, וכל הדעות הקדומות שהיו לנו על הירק הזה פשוט נעלמו. לא פחות מרגשת הייתה מנת הקולרבי המאודה והממולא בגבינה. לכאורה שני ירקות לא מרגשים - שמצליחים להפתיע בזכות טיפול ותיבול נכון.
גם סלט הענבים, ששילב עלים ירוקים מהגינה האורגנית, פקאן מקורמל ורוטב גספצ'ו חמצמץ ומדויק, היה מסוג המנות שגורמות לך למצוא את עצמך מנגב את הצלחת בחתיכת לחם עד שלא נשאר ממנה דבר.
לצד כל אלה הוגש תפריט יינות עשיר, שנבנה כדי ללוות את המנות לאורך הערב. אבל מעבר לאוכל עצמו, מה שנשאר איתנו היה דווקא האיזון. שום מנה לא ניסתה להשתלט. החיבור בין דוד ביטון לאלעזר טמנו נתן תחושה של דיאלוג קולינרי אמיתי, כזה שבו כל אחד נותן מקום לשני, והתוצאה שלמה יותר מסך חלקיה.
אחרי ערב כזה, נדמה שהדרך הטובה ביותר לפתוח את היום היא לא למהר לשום מקום. במקום לרוץ לארוחת הבוקר, בחרנו להצטרף לשיעור האטה יוגה, שמוצע ללא תשלום לאורחי המלון.
יש משהו כמעט סמלי בלעשות יוגה במדבר. השקט המוחלט ותחושת החופש מצליחים להכניס את הגוף לקצב אחר. שיעור היוגה הזה יוצא דופן לא בגלל התרגול אלא בזכות המקום שבו הוא מתקיים. לרגע אחד כל הרעשים שבראש פשוט נעלמים.
רק אחר כך התיישבנו לארוחת הבוקר, וגם היא ממשיכה את אותה תפיסה שמלווה את המלון כולו. המאפים נאפים במקום מדי בוקר, חומרי הגלם טריים. הקרואסונים, כך סיפרו לנו, עוברים תהליך הכנה שנמשך שלושה ימים - ואחרי הביס הראשון אפשר להבין למה איש לא מוכן לקצר אותו.
גם כאן אין תחושה של בופה עמוס שיוצר תחושה של פומו, אלא הכל מסודר באלגנטיות. כמו כן, לצד המנות הקרות מוגש תפריט שממנו ניתן לבחור ביצים בשלל וריאציות.
אחרי כוס קפה אחרונה, נפרדנו מארוחת הבוקר ושמנו פעמינו לבריכה המשותפת של המלון. בסיקס סנסס יש שתי בריכות, אחת חיצונית ואחת פנימית. כמו כן, בחלק מהחדרים יש בריכות צמודות. אנחנו בחרנו בזאת החיצונית, שבשונה ממלונות אחרים לא סובלת מעומס ומבעיית מקומות ישיבה. הבריכה גם כן צופה אל הנוף המדברי ובסמוך אליה יש בר שמציע שתייה קלה, אלכוהול ומנות שאפשר לחטוף לצד הבריכה - החל מפיצות ועד המבורגר.
אף שקשה לעזוב את המים הצוננים, נפרדנו לבסוף מהבריכה לטובת סדנת קוקטיילים, שהתגלתה כאחת הפעילויות המצחיקות של החופשה. מעבר לכך שלמדנו להכין כמה קוקטיילים קלאסיים, גילינו כמה מחשבה מסתתרת מאחורי איזון נכון של טעמים, אלכוהול וארומות. זאת הייתה פעילות קלילה, משעשעת ומלאת ערך מוסף, ובעיקר עוד הזדמנות להכיר אנשים, לצחוק ולהאט את הקצב.
במהלך סוף השבוע מצאנו את עצמנו חושבים לא מעט על הסיבה שבגללה הגענו לכאן. הרי על הנייר זו הייתה נסיעה ארוכה בשביל ארוחת ערב אחת. אבל ככל שהשעות עברו, היה ברור שהאוכל הוא רק חלק קטן מהסיפור.
אולי זו העובדה שבמשך יומיים כמעט לא היה צורך להיכנס לרכב. אולי אלה הנופים שמשתנים בכל שעה, השקט שלא נשבר אפילו לרגע, או התחושה שאין שום לחץ להספיק עוד משהו. במקום לרוץ מאטרקציה לאטרקציה, אפשר פשוט לבחור איך רוצים להעביר את היום. לשחות, לשבת עם ספר, להצטרף לשיעור יוגה, לשתות קוקטייל מול השקיעה או פשוט להביט במדבר ולעשות... כלום.
בעידן שבו כמעט כל חופשה מלווה ברשימת “חייבים" - חייבים לראות, חייבים להספיק, חייבים לצלם - Six Senses Shaharut מציע משהו אחר לגמרי. הוא לא מנסה למלא כל דקה בלוח זמנים צפוף, אלא דווקא מזכיר כמה נעים להשאיר מקום לספונטניות ולשקט. אולי זו גם הסיבה לכך שהפעילויות, האוכל והוולנס כאן הם כמו חלק מאותו רעיון ולא אוסף של אטרקציות שנועדו להעביר את הזמן.
גם הקולינריה משתלבת בדיוק באותה תפיסה. אומנם הארוחה שהביאה אותנו עד לכאן הייתה מצוינת, אבל בדרך חזרה הביתה כבר לא דיברנו רק על מנה ספציפית. דיברנו על העובדה שבמשך יומיים כמעט לא הסתכלנו על השעון.
התרעות פיקוד העורף