המסע שלי לאתיופיה התחיל דווקא בריח. עוד לפני שטעמתי את הקפה האתיופי, הרגשתי אותו. פולי הקפה נקלו מול עיניי, והאוויר התמלא בניחוח עמוק, חם ומעט מעושן. לצד הקפה נשרפה קטורת, וריחה התערבב בניחוח הקפה הטרי. זה היה טקס ה"בונה", טקס הקפה האתיופי המסורתי.
אבל ככל שהמסע התקדם, הבנתי שהקפה הוא הרבה יותר ממשקה. הוא טקס של הכנסת אורחים, שיחה, כבוד וזמן משותף. הפולים נקלים, נטחנים ומבושלים בתוך כד חרס מסורתי, והקפה מוגש בכוסות קטנות ובכמה סבבים.
כבר בתחילת המסע חשבתי על הדרך שבה בני אדם לוקחים משהו שהטבע נותן להם והופכים אותו לתרבות. המחשבה הזאת תחזור אליי שוב ושוב בהמשך.
אדיס אבבה – בין עבר להווה
התחנה הראשונה הייתה אדיס אבבה, עיר שבה שכבות שונות של זמן ותרבות מתקיימות זו לצד זו. ברחובות הסואנים פוגשים בניינים מודרניים, בתי קפה, מלונות ושווקים, ובאותו מרחב עצמו מתקיימים לבוש מסורתי, מסורות עתיקות וחיי קהילה. לא מדובר רק במפגש בין ישן לחדש, אלא בדרך שבה חברה משתנה מבלי לוותר לחלוטין על הדברים שעיצבו אותה במשך דורות.
עלינו להר אנטוטו, המתנשא לכ-3,200 מטרים, וממנו נשקפה אדיס אבבה. ההר קשור לראשיתה של העיר ולתקופתו של הקיסר מנליק השני. רעייתו, הקיסרית טייטו בטול, הייתה קשורה למעבר המרכז הקיסרי לאזור המעיינות החמים של פילוואחה, למרגלות ההר. כאן התפתחה אדיס אבבה, שפירוש שמה באמהרית הוא "פרח חדש".
משם המשכנו למוזיאון הלאומי, שם פגשנו את לוסי, המאובן המפורסם שגילו מוערך בכ-3.2 מיליון שנה. השם "לוסי" ניתן לה בעקבות השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" של הביטלס, שהתנגן באתר החפירה בזמן גילויה. באמהרית היא נקראת דינקינש, שפירושו "את נפלאה". המפגש איתה הוא תזכורת לכך שאתיופיה אינה רק מקום שבו מתקיימות תרבויות עתיקות, אלא גם חלק מהסיפור הרחב של ראשית האנושות.
בשוק מרקאטו פגשתי פנים אחרות של אותה חברה: תבלינים, קפה, בדים, מלאכות יד, תוצרת חקלאית והמוני אנשים. בתוך השוק מתקיים מפגש יומיומי בין אנשים, סחורות, מסורות ודרכי חיים שונות. דווקא כאן אפשר לראות כיצד תרבות אינה דבר שנמצא רק במוזיאונים או בטקסים עתיקים. היא נוצרת גם בחיי היומיום, במפגש בין אנשים ובדרך שבה הם עובדים, סוחרים ומנהלים את חייהם.
אדיס אבבה היא גם עיר של אמונה. הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, בעלת שורשים עתיקים, שזורה בהיסטוריה ובחיי היומיום, ולצדה מתקיימת בעיר גם נוכחות מוסלמית משמעותית. גם ההיסטוריה המדינית של אתיופיה נוכחת בעיר. דמותו של היילה סלאסי, הקיסר האחרון של אתיופיה ואחד המנהיגים האפריקאים הבולטים במאה ה-20, מזכירה עד כמה הזהות האתיופית נבנתה מתוך שילוב של מסורת, אמונה, שלטון ומפגש עם העולם המודרני.
כבר באדיס אבבה התחילה להתבהר לי השאלה שתלווה אותי בהמשך המסע: איך בני אדם לוקחים את המקום שבו הם חיים, את התנאים שסביבם ואת מה שקיבלו מדורות קודמים – והופכים את כל אלה לדרך חיים, לאמונות, למנהגים ולתרבות.
הדסאנץ' – כשהטבע קובע את אורח החיים
ככל שמדרימים מאדיס אבבה, הנוף משתנה: הכבישים נעשים קשים יותר, המרחבים נפתחים והצמחייה מתחלפת. כשהגענו לדרום הרחוק, הרגשתי בעיקר התפעמות מהיכולת של חברות אנושיות לקיים חיים בתנאים של תשתיות מוגבלות ותלות ישירה כל כך בטבע.
באזור הדסאנץ', סמוך לדלתת נהר האומו ולגבול עם קניה, החום והיובש הם חלק מהחיים. זהו אזור צחיח למחצה, שבו הגשמים מועטים ולא תמיד צפויים, ולכן המים קובעים כמעט הכול: היכן יהיה מרעה, אם הבקר ישרוד ומה יהיו האפשרויות של המשפחה.
ביקרנו אצל בני הדסאנץ', ושם פגשנו עולם צבעוני מאוד: נשים עטויות שרשראות צבעוניות ותכשיטים, ריקודים ומוזיקה, ולצדם בתים פשוטים הבנויים מיריעות פח. אבל מאחורי המראה הצבעוני מתקיימת מציאות התלויה ישירות בטבע – רעיית בקר ועיזים, חקלאות עונתית ושימוש במשאבי הנהר.
הבקר הוא הרבה יותר ממקור מזון. הוא עושר, ביטחון, מעמד וגם חלק מקשרי הנישואים. לכן אובדן עדר עלול לשנות את מעמדו של אדם ואת עתיד משפחתו.
מתוך המציאות הזאת התפתחה גם קהילת הדייס, המזוהה עם אנשים שעברו מהסתמכות על רעיית בקר להסתמכות רבה יותר על משאבי המים, ובהם דיג לאורך האומו וסביב אגם טורקנה. כך תנאי הסביבה יכולים להשפיע בהדרגה גם על דרך החיים.
שבט הקונסו – כשהאדם לומד לעבוד עם ההר
בני הקונסו חיים באזור הררי, ובמשך דורות למדו כיצד להתאים את חייהם לסביבה. הם בנו טרסות אבן שמאפשרות להם לעבד את הקרקע ולצמצם את סחיפתה. זהו ידע שעובר מדור לדור והפך לחלק מהתרבות ומהחיים החברתיים שלהם.
הנוף התרבותי של הקונסו הוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 2011. גם הזיכרון מקבל אצלם ביטוי מוחשי. פסלי עץ המכונים וואקה מנציחים אנשים מכובדים וגיבורים בקהילה, ואבני הזיכרון והמסורות הקשורות בהן מבטאות מחזורי דורות וזיכרון קהילתי.
אחד הדברים הבולטים במסורת הקונסו הוא החיבור בין הסביבה הפיזית לבין החיים החברתיים: הטרסות, השדות, המבנים והאמצעים להנצחת המתים הם כולם חלק מנוף תרבותי שנוצר במשך דורות.
הדורזה – מה שהטבע נותן והאדם הופך למזון
משם המשכנו לבני שבט הדורזה, באזור הררי בגובה של כ-2,500 מטרים. כאן פגשתי דוגמה נוספת לאופן שבו חברה לומדת את סביבתה.
האנסטה, המכונה לעיתים "בננה כוזבת", היא צמח מרכזי במערכת המזון של בני הדורזה. מהצמח מפיקים חומר עמילני לאחר תהליכי עיבוד והתססה, והוא משמש להכנת מזון מסורתי. טעמנו במקום מעין פנקייק שהוכן מצמח האנסטה.
בני הדורזה למדו במשך דורות כיצד להפיק מן הצמח שימושים שונים ולהפוך אותו לחלק משמעותי מחייהם. כשמשאב מסוים הוא בסיסי לסביבה, החברה אינה רק "צורכת" אותו, אלא מפתחת סביבו ידע מצטבר: איך מגדלים, מעבדים, מתסיסים ואוכלים אותו.
אצל הדורזה האנסטה אינה רק מקור מזון. הידע שנצבר סביבה במשך דורות הוא חלק מהדרך שבה הקהילה מתאימה את עצמה לסביבתה.
אותו עיקרון ניכר גם בבתי המגורים המסורתיים של בני הדורזה, העשויים מבמבוק ובעיקר מעלי אנסטה, וצורתם הגבוהה מזכירה ראש של פיל. גם האריגה היא חלק מהמסורת של בני הדורזה ועוברת בקהילה מדור לדור.
במהלך הביקור לבשנו את בגדי בני השבט ופצחנו בריקודים. התארחנו בבקתת הצ'יף, הצבעונית והמעוטרת בעבודות רקמה, ורקדנו עם בני השבט כשהם שרים ומנגנים במקלות ובתופים. הצ'יף היה דמות מרשימה ומלאת הומור. הוא סיפר לנו על חיי השבט והכיר לנו את אורח החיים של בני הדורזה.
במפגש איתם פגשנו אנשים מחייכים, פתוחים ומסבירי פנים.
שבט ההאמר – כשהטקס הופך את הילד למבוגר
המראה של בני ההאמר הוא חלק מזהותם. נשים וגברים מעצבים את שיערם וגופם בחומרים טבעיים ועונדים תכשיטים מעור, מתכת וחומרים מקומיים. אצל הנשים בולט השיער הצבוע באוכרה אדומה – פיגמנט טבעי בגוון אדמדם המופק מאדמה – המעורבבת בחמאה. התכשיטים מסמנים גם מעמד ומצב משפחתי.
אחד המנהגים המרכזיים הוא טקס קפיצת השוורים, טקס מעבר שבו הצעיר נדרש לקפוץ על גבם של שוורים, ובכך לעבור מילדות לבגרות, לזכות במעמד ולהיות כשיר לנישואין.
לצד הטקס מתקיים מנהג נוסף: קרובות משפחה של הנער מבקשות מהגברים הצעירים, שכבר עברו את טקס קפיצת השוורים, להצליף בגבן. בתוך החברה המקומית המנהג קשור לנאמנות, לקשר משפחתי ולמחויבות הדדית.
קשה שלא לחשוב על הכאב ועל הצלקות שנותרות על הגוף. אני משתדל במסעותיי להתבונן במנהגים של תרבויות אחרות מתוך סקרנות וכבוד, ולנסות להבין את המשמעות שהם נושאים עבור האנשים החיים בתוכן.
גם כאן אני יכול להבין שההצלפות נתפסות כביטוי לנאמנות, לשייכות ולמחויבות למשפחה. ובכל זאת, המנהג הזה עורר בי תחושה אחרת. קשה לי לראות נשים צעירות נושאות כאב וצלקות על גופן כדי לבטא נאמנות ושייכות.
אני מבין שהמשמעות שהן מעניקות למעשה שונה מזו שאני מעניק לו, אבל עבורי יש כאן נקודה שבה ההבנה התרבותית אינה מבטלת את התחושה שיש בכאב ובפגיעה בגוף משהו שקשה לי לקבל.
אולי זו גם אחת המורכבויות של מפגש עם תרבות אחרת: לדעת להתבונן בה בעיניים פתוחות, לנסות להבין אותה מבפנים, ובו בזמן לא לאבד את הערכים שמהם אנחנו עצמנו מביטים על העולם.
מהטבע לתרבות
ככל שהתקרבתי לסיום המסע, חזרתי אל הריח שפתח אותו – הקפה. בתחילת הדרך ראיתי בטקס הבונה מסורת של הכנסת אורחים; עכשיו הבנתי שהוא מגלם רעיון רחב יותר: כיצד חברה לוקחת דבר מן הטבע והופכת אותו למוסד חברתי.
הקפה אינו רק משקה, אלא זמן, אירוח, שיחה, כבוד וקשר.
אותו עיקרון פגשתי לאורך המסע: הטרסות של הקונסו הן לא רק אבנים, אלא ידע והתאמה לסביבה; האנסטה של הדורזה אינה רק צמח, אלא מזון וידע שנצברו במשך דורות; וטקס הבגרות של ההאמר אינו רק קפיצה על שוורים, אלא מעבר בין שלבי החיים. אפילו פסלי העץ של הקונסו אינם רק חומר – הם זיכרון.
אני חוזר מאתיופיה עם תמונות וזיכרונות – מאדיס אבבה, מההרים ומהמפגש עם הקהילות בדרום הרחוק. אבל יותר מכל, אני חוזר עם מחשבה על הדרך שבה אנשים לומדים לחיות בתוך המציאות שלהם.
המים, האדמה, הצמחים, בעלי החיים והתנאים שסביבם משפיעים על מה שהם אוכלים, איך שהם עובדים, איך שהם חיים יחד ואילו מסורות הם יוצרים. מה שנולד מתוך הצורך להתמודד עם החיים הופך עם הזמן לידע, למנהגים ולתרבות שעוברים מדור לדור.
בסופו של דבר, אולי זה מה שמחבר בין כולנו: בכל מקום, האדם לוקח את המציאות שניתנה לו ומוצא דרך להפוך אותה לחלק מהתרבות שלו.
ואולי זו גם אחת המתנות הגדולות של נסיעה למקום רחוק כל כך: המפגש עם עולם שונה גורם לנו להסתכל מחדש על העולם שממנו באנו, על הדברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם ועל הדרך שבה גם אנחנו מתמודדים עם המציאות שלנו.
תודה לשגריר אתיופיה בישראל, טספייה יטאייה, ולאיריס בר, המדריכה המרתקת שלנו, בעלת הידע הרחב, מטעם בטרפליי טורס, שאפשרה לנו לא רק לראות את אתיופיה אלא לנסות להבין אותה, ולמדריך המקומי והמקצועי טמראט.
התרעות פיקוד העורף