סיומה של עונת החופשות יימצאו פה ושם מטיילים שטיסתם עוכבה או בוטלה. אין זאת תופעה ישראלית ייחודית, ובעונה שבה חברות התעופה פועלות במלוא הקיטור וכאשר מתח הרווחים אינו גבוה במיוחד, אך סביר שיהיו תקלות מן הסוג הזה. המחוקק האירופי נתן דעתו לבעיה וגם עמיתו הישראלי קבע את כללי המשחק ב־2012, ומאז הועברו לבתי המשפט ההכרעות במקרים של חילוקי דעות בין הנוסע לחברת התעופה. אז מהם הכללים?
ההחלטה המשפטית בבריטניה ניתנה בגין תביעה של שני נוסעים לפיצוי בגין עיכובים בטיסות מספרד לבריטניה בשנת 2008. פסק דין זה עלול לגרור תביעות דומות נגד "ריאנאייר", שיגרמו לה נזק בשיעור של מאות מיליוני לירות שטרלינג. התובעים בתיק זה דרשו פיצוי של 175 ליש”ט כיוון שתקלה במטוס של החברה גרמה לעיכוב של עשר שעות. התביעה הוגשה רק אחרי חמש שנים מאז האירוע, ובכתב ההגנה טענה "ריאנאייר" כי לפי חוזה
הכללים האירופיים קבעו תעריפי פיצוי בהתאם למרחק של יעד הטיסה וזמן העיכוב ופטרו את חברות התעופה מתשלום פיצוי רק בנסיבות מיוחדות, כמו מזג אוויר גרוע במיוחד, שביתה או בעיות שמקורן בהוראות של מגדלי הפיקוח. לעומת זאת, תקלות טכניות אינן נחשבות כנסיבות מיוחדות.
לכל ברור כי עבור חברת התעופה היה זה הפתרון הנוח, היעיל וגם הזול. אולם השאלה היא האם היו אלה נסיבות מיוחדות שביטלו את הטיסה המקורית והאם החברה עשתה ככל יכולתה למנוע עיכוב נוסף מנוסעיה? האם לא היה ראוי לטובת הנוסעים להנחית את המטוס באירופה ולהטיסם משם בטיסות חלופיות? לדעתה של אל על - "המקיימת את החוק כלשונו", כדבריה - לא היה מקום לפצות את נוסעי הטיסה.
אם נחזור לשאלה שהצגנו בעניינה של אותה טיסה לניו יורק, ראוי לראות את החלטתה של הרשמת הירש שפסקה בעניינה של טיסה שהופנתה מפראג למינכן, בשל העובדה שבמטוס לא היה צוות שהיה ערוך ומסוגל להתמודדות עם תנאי מזג האוויר ששררו שם. לדבריה, "לא ניתן לקבוע כי הנתבעת עשתה 'כל אשר ביכולתה' – וכך דרישות החוק - כדי למנוע את הצורך בהפניית הטיסה לנחיתה במקום אחר... ייתכן שהיערכות כזו מחייבת עלויות כספיות גבוהות מהרגיל, אך החוק אינו מתנה או מסייג את ההוראה שהפטור מתשלום פיצוי חל רק במקום שנעשה כל שניתן לעשות, דבר שלא התקיים במקרה דנן" (מזרחי נ' אל על חברת תעופה - ת"ק 13־05־33035).
התרעות פיקוד העורף