ארזתי כמנהגי בקודש חצי בית ואמרנו תפילת הדרך עת יצאנו אל הלא נודע, דרך שאף אחד אינו יודע כמה אזעקות יהיו בה ובאילו זווית נשתטח בה על הקרקע החולית. החסון ואנוכי עשינו חלוקת תפקידים מי לוקח איזה ילד בזמן אזעקה, איך פורסים את השמיכה על הקרקע ומה בקשתינו האחרונה, והחלטנו בינינו שזו סך הכל מציאות נורמלית שתיכתב בספרי ההיסטוריה המשפחתית שלנו כפרק לפני הרילוקיישן העתידי.
אחד מי יודע? אחת אני יודעת. שפיות שהלכה ונעלמה עם הימים והלילות.
אומנם ברור לי שהצעד הזה לא ייעשה בשנים הקרובות מסיבות משפחתיות כאלה ואחרות, ועם זאת, כמו שהחסון אומר, "עדיף לי אנטישמיות בחו"ל מאשר טילים מעל הראש".
לפני שכל המצקצקים ישמחו להראות לנו את הדרך החוצה, אני חייבת לכתוב בעצב ששלוש השנים האחרונות עם הממשלה הזאת גרמו גם לאדם האופטימי שאני לאבד תקווה. לי ולרבים ממכריי, משפחתי וחבריי. זהו אינו טור פוליטי. זהו טור של אמא ששואלת את עצמה, את עצמי - האם זאת המציאות המיטבית שאני רוצה לילדיי, אשר עמלנו עליהם כל כך קשה? ומדוע ילדם רכים וזכים מגיל 13 ועד שנתיים צריכים להתעורר בבהלה ולא להצליח לישון ביום ובלילה?
ולמה לעזאזל החיים פה הם בין אפס ל-100? הקפיץ משתחרר והוא כבר מדרדר במדרגות, נחבל ונשבר. מה קורה כאן? ואיך עוצרים את מרוץ חימוש הטרלול כאן?
אני מרגישה שמה שהיה הוא ממש אינו שיהיה. מורים כבר אינם מסוגלים להיות מכונות מונחות זום, ילדים אינם יכולים עם הבידוד החברתי הזה ובכללי אנו כמו שדרנים עבי כרס בערוץ הספורט - כל קשר בינינו לבין האירוע הוא מקרי בהחלט.
השאלה היא איך נשקם את הגוף והנפש מהחרדות והדאגות לאורך הזמן. אומנם אנו במקום גבוה במדד האושר בעולם, אבל אני סבורה שזה קשור לאלכוהול ולשימוש בחומרים מהנים אסורים אחרים.
איך נחזיר לעצמנו את הביטחון בעצמנו, איך נחזיר לילדים שלנו את הביטחון ואיך נקיים זוגיות שהיא נטולת כאבי לב בגלל המצב הקוסמי בארצנו המטורללת והנהדרת?
מקווה שעוד שנה אקרא את הטור עם שייק קוקוס ביד על החוף בתאילנד, בחופשת רגיעה כשאני חוזרת לארץ מחבקת יושביה. אה, ובמצפה רמון היה נהדר, אין כמו המדבר הנפלא להשכיח קצת כאב מהלב, גם כשהילדים צווחים ורבים. בסוף הפילטר הטוב ביותר של הנפש היא החיים הרגועים עצמם.
התרעות פיקוד העורף