שלישיות, לא מה שחשבתי | לירון חאיק מעוז

"אל הנער הזה התפללתי" (שמואל א, א, כ"ז).

ביום שני השבוע, אחרי תכנונים רבים, מלחמה, התרגשויות, הקאות ושאר ירקות, קרה רגע שאני חושבת עליו מאז שעילי אריה נולד, עלייה לתורה. אשכרה.

לכאורה, אירוע שרבים וטובים עושים ומרגש במידה מסוימת, בלי יותר מדי רעש, צלצולים וצהלולים. בנוהל, קונים תשמישי קדושה ובגדים, משריינים בית כנסת ומדברים עם הרב. ואיך לא, צריך גם לדאוג לקיבה ולמזון. הקישוטים מסביב, תרתי משמע, הם עציצים וכיבודים לשולחן, אבל שוב, על פניו, זהו אירוע פשוט באופיו, שלא מצריך יותר מדי התעסקות.

אז זהו, שלא ממש, לפחות אצלי. בתשעה חודשים האחרונים (כן, זה הרגיש כמו סוג של הריון ולידה מחדש), מהרגע ששריינתי תאריך בבית כנסת, חשתי שהבטן אצלי מתהפכת. כך קרה, שזמן לא רב אחר כך היה כבר נאום מוכן שלי. האנשים מסביבי צחקו, אמרו שאני לוקחת את האירוע לאקסטרים, כהרגלי.

ובאופן משמח, ככל שהציניות גברה, כך באופן ישיר גם חדוותי, עליצותי, אושרי. לא היה אכפת לי. כל פעם כשדיברתי על זה, חשתי שאני מדברת על חתונתו, והמילים שיצאו לי הן "החתונה של עילי", בלי שהתכוונתי ממש. השמחה התפזרה בי מכף רגל ועד ראש. חיוכים מרוחים בלתי ניתנים להסברים.

אחד מחששותיי הרבים היו השילוש הקדוש, או במילים אחרות, איך אנחנו שלושה הורים במלוא מובן המילה, ממקסמים את היחסים שלנו: החסון, הגרוש ואנוכי. כשחשבתי שהדבר הכי נכון מהתחלה הוא תקשורת כנה ופתוחה ועל כן, איך לא, כבר בספטמבר נפתחה קבוצה בוואטסאפ על ידי שהכילה את חפירותיי הרבות, את סבלנותם העילאית של הגברים ושיעור אחד בפרופורציה.

החשיבה שהובילה אותנו היא שעילי הוא האירוע, הוא החשוב והמשמעותי, באופן מוחלט כמו בחיים עצמם, ועל כן כל גחמותינו והאגו הפצוע והמשוקם של כל אחד מאיתנו כלל לא רלוונטי לסיטואציה.

כאן המקום להזכיר, שגירושים הם אינם דבר כיפי, אומנם מתבקש בסיטואציות מסוימות ועטוף בקבלה מירבית ופחות בושה מאשר לפני 10 שנים כשהתגרשתי ועוד יותר, מלפני כמעט 12 שנים כשנפרדנו, ועדיין את שאריות דפיקות הלב שהיו אז מקשת הרגשות הקשים, אני יכולה לחוש עד היום.

במילים אחרות, אי אז לא הייתי יכולה לעשות פאסט פורוורד ולחשוב שגם אירוע בר המצווה בבית הכנסת וגם מסיבת הבריכה שהייתה לחברים של עילי אתמול יזכו לתשלובת מצוינת ושיתוף פעולה בין שלושתנו.

ואולי יש קשר לעובדה שאני והגרוש מעולם לא ישבנו כמו שצריך ודיברנו על החרא שהיה שם כשהוא צף וכל אחד מאיתנו מסתובב עד היום עם תחושות קשות של עלבון ומלחמת חורמה פרטית עם עצמו.

היה רגע מיוחד בבית הכנסת שהרב העלה את שני האבות לשים יד על הראש של עילי ולברך ואני ממש מחיתי (שוב) דמעה.

כמה עילי בר מזל בזכייתו. אולי המודל הרצוי בעולם הוא בכלל שני אבות ואמא. התחושה שאפפה אותי הייתה שהפעם ה"ברוך שפטרנו" הוא בעצם אותה נקודה מזוקקת שנפטרנו מדעות קדומות ומפצעים חרוכים שחתכו את נשמתנו, מידיעה זכה שנעשה הכל בשביל הילד הנהדר הזה, לא משנה מה הדינמיקה ביננו.

אולי הגאולה הפרטית שלנו בתוך השילוש הזה היא ההבנה שהזמן כן עושה את שלו וגם אם אין סימטריה ברגשות בינינו, ישנה אהבה מוחלטת לעילי אריה.

ואיכשהו נפלה בחלקי ההכרה, שנשים משכינות שלום תמיד כאשר הן מחליטות על כך בצורה אבסולוטית, ועל אף השוני בין אנשים כה אחרים במבנה אישיותם, בהרכבם, בעלי תפיסות שונות, ישנו דמיון יותר מאשר יוכלו לתאר. ושלישיות, נו טוב, זה בהחלט לא מה שחשבתי.