כבר חשבתי שראיתי הכל. כבר חשבתי שהרגשתי הכל. כבר חשבתי שהלב לא יכול לפעום בחוזקה ממצב פוליטי. עוד שניה אני בת 43, והיה נדמה לי שאני חסינה בפני חדשות ויודעת לסנן רעשי רקע הזויים, אבל בשבוע האחרון כשאני פותחת את הרשתות החברתיות ונתקלת בשגרת הממשלה אני נעה בין רצון לצבוט את עצמי לבין רצון להקיא.
איך זה יכול להיות? מה קורה כאן? כאילו שלוש השנים האחרונות לא היו כאן מספיק מזוויעות וטראומתיות. מישהו יכול להסביר לי את משחק הכיסאות, משולב בפרה עיוורת ומחבואים להמונים שאנו משחקים כאן על לוח שחמט מבולבל להפליא? מלווים במשחק תופסת, אשר לא מצליחה לנהל את האירוע וממשלה שמתחמקת מעצמה.
עוד שניה נשחק חבילה עוברת (לאויב) ונעטוף את עצמנו בנייר טואלט כמו בתחרות ההיא מהילדות, שלא מטיבה עם איכות הסביבה, כי בקצב הזה אנו בהחלט הופכים למומיות. מתים-חיים. מתים-מתים. או שבעצם כבר הפכנו, בלי ששמנו לב, ואנו חיים בעולם בו הנשמות האבודות מנסות להפיח חיים ללא הצלחה.
אני מרגישה, כמו רבים, בפלנטה אחרת, זאת לא ישראל שגדלתי בה, זאת לא המדינה שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו לתוכה.
מזל שהסבים והסבתות שלי, שלנו, שבנו את המולדת הזאת, שבאו לכאן כציונים אמיתיים מאהבת האדמה, לא היו עדים לשואה שעברנו כאן, למחטף. שהם לא רואים את המציאות העגומה, שברחנו ממי שרצה להרוג אותנו ודם ילדינו שנשפך כאן בשנים האחרונות הוא כמו מים בדנובה תחת ממשלת האימים הזו.
מתי קרה מחול השדים המטורלל הזה?
אם יש בקהל נשים וגברים שבא להם לטוס במחלקה ראשונה לאפגניסטן או לאיראן עם חיג'אב מפנק על פניהם - מוזמנים בחיבה פלוס סלפי זוועתי, רק תעזבו אותנו בשקט. וזה עוד לפני שדיברנו על השבעה באוקטובר, מוכי טראומה שאנחנו, שעוד לא הבנו את גודל הזוועה שהתחוללה עד היום. אני עדיין אוספת את חלקיקי ליבי, טרם ביקורי בעוטף עזה.
אחד הדברים שקשה לי להודות בהם היא הקנאה הסמויה למי שהספיק לרקל"ש את עצמו למעבר לים.
אז לפני שיהיו כאן גידופים ואיומים, הרשו לי לפנטז על שייק קוקוס בתאילנד וקימה כל בוקר מול מים תכולים. או לגור במיאמי, באיזה מושבת ישראלים מפונפנת ולחוש רק רגע אחד. פשוט לחוש. אשכרה לנשום. בלי פחד שרוצים להרוג אותי, לחסל אותי, או לפצל אותי בלימודים האקדמאים, כי אני מפריעה לאיזה גבר בעיניים. וכן, אני יודעת שיש אנטישמיות מעבר לים, ודברים שרואים מפה לא רואים משם, אז אנא אל תשליכוני לאלף עזאזלים.
הממשלה הזאת רעה לנו, היא הייתה רעה לנו הרבה לפני השבעה באוקטובר, בקיצוניותה ובמשיחיותה, אבל אנו במשטר דמוקרטי, שכחתם? וככה עם הזמן, ריסקה כל אלמנט שגדלנו עליו איכשהו. היא זרה לי ולרבים והנחמה באמת גדולה שממש בקרוב היא לא תהיה כאן. כנראה שלעד נחיה, כך או אחרת על חרבנו. העם היהודי הוא עם נרדף משחר ההיסטוריה ועדיין, כמה מרגיעה היא הידיעה שכל מפלגה שלא נמצאת עכשיו בשלטון תגיע ותנקה אותנו, את הפילטרים המאובקים שלנו, תעשה לנו ניתוח לב פתוח ותציל לנו את המדינה ואת הנשמה. הקרבורטור שלנו צריך אתחול.
העם היקר הזה צריך ריטריט בכל מובן אפשרי, הוא חייב מנהיגים עם לב שרואים אותו, שאכפת להם מהחינוך, מההשכלה, מהשוויון בנטל, מהבריאות ומהרווחה ומהלומי הקרב.
אנחנו רוצים לגדל ילדים להגיון, לנחת ולשפיות יחסית, בידיעה אחת, שמי שיושב שם גבוה ומקבל החלטות, רואה אותם בגובה העיניים ובעומק הלב. הבחירות האמיתיות בנפש כבר נעשו מזמן, רק נותר לממש אותן ולחזור למה שהיינו פעם, עם ממשל אמיתי, ערכי, ציוני.
התרעות פיקוד העורף