"אמא אני רוצה לנסוע ברכבת לסבתא גליה במוצקין", אמרה לי בתי אורי בת הארבע וחצי פלוס לפני זמן מה' וחשבתי לעצמי איזו חוויה כיפית זו יכולה להיות עבורה.
באחת מנסיעותיי בזמן האחרון חזרה מתל אביב לנס ציונה, כששמתי פעמיי לרכבת סבידור עלו לראשי ולליבי זכרונות ילדות בבת אחת וחשבתי לעצמי כמה מטורף זה שהרכבת ממש מנכיחה את רגשותיי בתחנות חיי.
חשתי כיצד רצות לי תמונות מרגעים שונים, לא תמיד פשוטים, אבל כאלה שהנוף מבפנים ובחוץ היה כנפש שחוברה לה יחדיו.
נזכרתי איך נסעתי עם שני חברים מהחוג לתיאטרון בכיתה ח' לראיין שחקן, כחלק מפרויקט לימודי, כיצד ישבנו עם מצלמת הווידאו העתיקה, עם המסך הנשלף, עם נשנושים שהבאנו מהבית (במקרה שלי פריכיות ותפוח ככל הנראה), תפעלנו אותה בידיים רועדות ועברנו שוב ושוב על השאלון לשחקן, כמה התרגשנו, בידיעה שהעבודה שלנו תהיה המקורית ביותר בכיתה.
חשבתי על כמה שנאתי את הנסיעה הראשונה מהטירונות הביתה כשאני עם כומתה שנראית כמו לחמניה על הכותפת שלי ומדי א' לא מדוגמים בעליל ועל הגעגועים לחדר שלי ולחבר הראשון הקצין, שעם הזמן הארונות על הכתפיים שלו היו כארונות בליבי המדמם, כשהספדתי את הקשר, כשנפרדנו אחרי שנה וחצי וחשתי שעולמי חרב עליי.
אני זוכרת גם את הנסיעות ברכבת לבה"ד 15 לקורס ההוא הנחשק במודיעין, שהתמיינתי אליו כבר מימי לימודיי, וזוכרת את התמימות שנעלמה לי כאיבחה בזמן שירותי הצבאי.
אני זוכרת את הפרפרים בכל נסיעה לתל אביב, בגיל 21, כשכל כך רציתי לחוש את העיר הגדולה, העיר בה הכל קורה, כל האומנים של היום וכל המשוררים של הלילה קמים לתחיה בבית ביאליק. וברור היה לי שאפגוש צייד כישרונות במבוך של דיזנגוף סנטר והוא יבקש את מחברת שיריי האלמותית ויגיד לי שהוא יהיה מפיק העל שלי ואני אהיה פרח השכונות בסיבוב הופעות בלתי נשכח ושיתופי פעולה עם מיטב הזמרים, ואגיד לעצמי "הנה סופסוף הילדה ההיא ממוצקין פרצה, למרות הכל, הסבלנות משתלמת". זה אומנם לא קרה, אבל החלום ממשיך לזרום בעורקיי בשיא האמונה.
הרכבת גם הייתה איתי בלימודי התואר השני, כשהחלטתי לחזור לגור בתל אביב, עם מי שיהיה הגרוש לעתיד, והשותף לדירה להווה של 2008. היא הייתה איתי בלימודים, בראיונות עבודה ובציפייה להצעת נישואין ולחתונה. היא גם הייתה איתי כשהכל התרסק והכאב נשפך. היא הייתה שם באותם רגעי מעבר של אושר שהלך.
כשאני חושבת על זה, הרכבת ליוותה אותי בחלומות. מבט אחד אל הנוף הניבט החוצה השרה עליי שקט בלתי מוסבר. הרכבת והאייס קפה המתוק מדי, ליוו אותי גם בנסיעות מנתניה לחיפה למטפלת שלי, שהשיחות איתה אט אט הוציאו אותי מהדיכאון אחרי לידה.
הנוף של הים עם הטיפות הבוהקות המרצדות של השמש על המים הכניס בי רוח של אופטימיות של "יהיה בסדר", מעין מבט מלטף כזה של "את תעברי את זה. הטבע חזק וגם את".
הרכבת גרמה לי באופן מפתיע לסינון רעשים. דווקא בין כל האנשים וההמולה המציאות התחדדה לי. הבנתי אילו אנשים בחיי ילכו איתי לנצח, יד ביד בפרגון מלא, לא משנה מה יקרה לי ואיתי, ואילו אנשים היו אשכרה רק תחנת מעבר, תיקונים במסילה, אם לדייק.
הנסיעות הללו עם עצמי הבהירו לי שיש עיכוב בנסיעה שלנו ביחד, כי בעצם, מעולם לא נועדנו להיות חברים טובים לעד. הזמנים שלנו שונים, היעדים אחרים ו-וואלה גם התפיסות ממש לא מתיישבות בהרמוניה. אנחנו לא רוצים להיות באותם מקומות בו-זמנית. למעשה הבנתי, כי אם אני לא אני כשאני איתם, אז עדיף לי לא להיות איתם ופשוט להיות אני. הרכבת הזאת היא רכבת ההפתעות המחליטה. תמיד ארד ממנה עם תובנה נוספת אמיצה.
ולאחרונה הרכבת הזאת היא מושא כל חלומותיי. זמן לשייף מחשבות ושאלות בדרך ל"בית מעריב", דקות שליבי פועם בחוזקה לקראת הפודקאסט שלנו, שלי ושל ליאת (שניידר) האלופה. זמן להורדת תחבושות ולחיטוט בפצעים במובן הכי אותנטי של המילה. חלום שמתגשם בזמן ערות. שיחות על הורות. ואולי לראשונה בחיי היא רכבת של הוקרת תודה, שעם כל המסע של הזמן האחרון, אפשר קצת לשמוח ולהירגע.
התרעות פיקוד העורף