כן, כאלה אנחנו. מתכננים נסיעות לחו"ל בקלילות, מתורגלים באריזת מזוודות לחמש נפשות, כולל חצי בית בנוהל שמגיע איתנו, עושים ביטוחים ורשיונות ומפנטזים כבר על ה"לופה" החדשה שלנו, זיכרון אלבומי מרגעים יפים ומטורללים כאחד.
עד הרגע שנעשה רילוקיישן מתישהו עוד כמה שנים לתקופה, הנסיעות הללו מכניסות לנו אוויר בריאות, נותנות לנו פרספקטיבה ולילדים חוויות בלתי נשכחות.
נכון, נסיעות עם ילדים יכולות לשגע את הדעת, ועדיין הריבים והצעקות על רקע נוף פסטורלי עם כוסית פרפה עם בייליס ( הפייבוריט החדש שלי), הן חינניות יותר. מליון פעם בריכה וים ועוד קצת מגלשות והכל כלול אקסקלוסיבי מעולם לא הרגיש מתאים יותר בגילאים הללו, פלוס כאמור הקלוריות שנשרפות באימונים מתאמצים מביס לביס. איכשהו עם הזמן הבנתי שיש לי רגע לנשום, לחשוב ולהעמיק בהרהוריי על החיים דווקא רחוק מהבית.
לאורך השנים הנסיעות לחו"ל עיצבו אותי. את אופיי. חשתי שאני מתבגרת, מתחשלת ולומדת מנסיעה לנסיעה. בגיל 16 בקירוב, בנסיעה הראשונה לחו"ל שהייתה במסגרת המסע לפולין, אליו נסעתי עם חברה טובה, אבא שלי וחברים מהשכבה, חשתי שאני חוזרת אחרת. ולא רק בגלל אופי הנסיעה הקשה, מחנות ההשמדה והקשר המשפחתי שלי למלחמת העולם השניה. משהו בהוויה החברתית, הגיבוש, הקרבה והפרפרים בבטן שהגיעו מאחד הבנים מכיתת הספורט, שהיה שחקן כדור יד מצטיין ואהב להחזיק ידיים וכתפיים, גרם לי להבין שבחיים לא הייתי יכולה להתקרב לאותם ילדים מהשכבה, אלמלא הנסיעה הזאת.
שנה לאחר מכן אותה חברה טובה ואני הצטוותנו למשלחת ספורט של חילופי תלמידים בגרמניה, אף על פי שלא אירחנו בעצמנו בארץ, זו הייתה נסיעה שבה המצאנו את עצמנו מחדש. מול הבנות בכיתת הספורט בשכבה ומול הבנים הספורטאים משכבת י"ב, שלא הכרנו וכמובן מול המארחות הגרמניות שלנו ( היוש לשרימפס בשולחן השבת שלא הבנתי מה פשרו ולהבעה ההמומה של המארחים שרצו לפנק אותי כשהסברתי להם שאינני אוכלת לא כשר, בלי קשר שהשרימפס והוורדרדות שלו הזכירו לי איבר מין נשי).
היה גם טיול לאמסטרדם עם האקס לפני צבא ששם הבנתי שעם כל הדרגות על הכתפיים (שלו) הוא לא מתקרב לדרגות הרגישות בנפש המורכבת שלי (או כך לפחות סיפרתי לעצמי) והנסיעה בעצם הייתה שיר פרידה מלא גבינות גאודה ויין שהטבעתי בהם את יגוני לאורך הטיול.
בטיול אחרי צבא עם חברי הטוב ושותפי לדירה ולעבודה, ליעד חפץ חיים- הלוא הוא מרכז אמריקה למשך שלושה חודשים - הרגשתי שחוויתי את כל קשת הרגשות והמחשבות שלא חוויתי עד כה. האלכוהול זרם חופשי וכך גם תשלובת הגעגועים לסבי, שהיה דמות מפתח בחיי ונפטר זמן לא רב לפני הנסיעה וגם כך לאחד האקסים הפחות רלוונטיים בחיי, אבל מספיק רלוונטי על מנת שארחם על עצמי קלות באותה תקופה.
ראיתי נופים, ניהלתי יומן מסע והייתי נטולת טלפון, שלא חסר לי לרגע. הבנתי שאני נורמאלית בתקופה של בלבול אינסופי דקה לפני שחזרתי לגור עם הוריי במוצקין, שניה לפני התואר הראשון.
המסע הזה חישל את מוחי. חזרתי עם קעקוע של שדון על הגב, אבל עם מליון קעקועים על הנפש של רגעים בלתי נשכחים, שהתבגרתי לתוכם, לפעמים קצת בלית ברירה.
היה גם מסע לארצות הברית, בדמות ירח דבש, אי שם, בפרק א', כשכבר ברחובות ניו יורק המגניבים הרגשתי את פיח עשן המכוניות סוגר על ליבי וגם באופן סמלי על הקשר,עוד לפני שהבנתי עד הסוף עד כמה.
אי שם ב-2019 הכל השתנה, בנסיעה הראשונה שלי ושל החסון לבודפשט. התרגשות מהולה בחשש קל, ושאלה אחת בוהקת שריחפה מעל הראש- כמה צמודים נחזור מהנסיעה הזאת, אחרי ארבעה חודשי זוגיות.
היה בה כאמור הרבה כיף וכנות כואבת. זמן לא רב אחר כך, לקחנו פסק זמן לעצמנו (למה לדבר כל כך כואב יש שם אוקסימורוני של חטיף שוקולד טעים לא ברור) ונבננו מחדש אל תוך הקשר תוך כדי קורונה.
לאחר מכן הנסיעות עם החסון היו כבר במסגרת זוגית-משפחתית. פעם טסנו להרצאה בלונדון שהייתה אירוע מכונן עבורי ופעם נוספת למדריד להופעה כשאני כבר בהריון. כל פעם חיזקנו את היחד, בתוך שגרה הזויה. וגם בתוך היחד, היה לנו זמן לעצמנו.
כי כשעילי ואורי אומרים לי " איזה מתוק יהלי, אני אוכל אותו", או "אמא איזה כיף שנסענו כולנו", אני מבינה שעשינו משהו טוב, ששווה כל תעוקה ובכי.
התרעות פיקוד העורף