בשיחה עם איזי שרצקי לרגל קבלת פרס ישראל בתחום מפעל חיים לשנת תשפ"ב, צריך להתאמץ לא מעט בשביל לגרום לו לדבר על עצמו ועל רגשותיו. “זה יופי", הוא אומר על הפרס, שיוענק לו בגין תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. “הייתי באוטו עם אשתי, ובאמצע הנסיעה קיבלתי שיחת טלפון ישירה מהשרה יפעת שאשא־ביטון שבישרה לי על הפרס. נהניתי לשמוע את זה. לפני כמה ימים גם קיבלתי שיחת טלפון משר התרבות והספורט חילי טרופר שבישר לי על קבלת פרס מפעל חיים בספורט. זו סיבה לחגיגות".
זה גורם לך להסתכל על הקריירה שלך במבט לאחור?
“אני יותר מסתכל קדימה. אני עושה את הדברים לא בשביל פרס, אלא כי אני מרגיש שזה נכון לעשות אותם. השר חילי טרופר העניק לי פרס על מה שעשיתי בעולם הכדורגל והשרה יפעת שאשא־ביטון העניקה לי פרס על העשייה שלי מחוץ לעולם הספורט. ברור שזה גורם לי לגאווה, אבל כל מה שאני עושה הוא למען האזרחים".
יחזקאל (איזי) שרצקי, 75, מאנשי העסקים הבולטים בישראל והבעלים של מועדון הכדורגל עירוני קריית שמונה, נולד בשכונת יד אליהו בתל אביב בדצמבר 1946, בנם של בתיה ושמחה, ניצולי שואה שעלו לישראל בשנת 1945. בשנת 1952 נולד אחיו, אפי. “ההורים שלי שרדו את מלחמת העולם השנייה, אבל כל משפחתם נספתה שם", הוא מספר. “אמי הייתה במחנה אושוויץ־בירקנאו ואבי בברגן בלזן. הם לא דיברו כל כך על השואה בבית והקפידו לדבר בינם לבין עצמם רק בעברית. זה היה מנגנון הדחקה עבורם. הם העריכו מאוד את החיים במדינת ישראל והרגישו שייכים לפה מהרגע הראשון".
עד כמה הם עיצבו את אישיותך?
“אמי הייתה מורה למתמטיקה ולימדה הרבה תלמידים לבגרות במתמטיקה בהתנדבות. הרבה מהם עברו בגרות בזכותה. היא נפטרה ממחלת לב כשהייתי בן 18. אבי התגייס למשטרה ובהמשך פתח משרד חקירות עצמאי. לא חיינו בבית עשיר, אלא בדירת חדר ביד אליהו, ובכל זאת הבית היה חם ובעיקר מלא בנתינה ובעשיית טוב לאחרים. אלו ערכים שההורים שלי הנחילו לי מגיל קטן, ואני מיישם אותם עד היום. אמי ואבי לימדו אותי מה זה תרומה לקהילה ולאחר".
איזה תלמיד היית?
“לא טוב. לא אהבתי ללמוד, וזה משהו שאני מתחרט עליו עד היום".
במקום ללמוד, התמקד באהבתו הגדולה – כדורגל. “כל החיים אהבתי כדורגל ובנעוריי שיחקתי בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב, אותה גם לימים ניהלתי למשך שנה אחת (1987 – ד"פ)", הוא מספר. “בהמשך שיחקתי בקבוצת הנוער של מכבי רמת עמידר.
בשנת 1972 הייתי יו"ר הקבוצה. אבא שלי היה אוהד של מכבי תל אביב, וכילד הוא לקח אותי למשחקים. זה הדביק אותי בחיידק. עם גיוסי לצבא פרשתי". את שירותו הצבאי עשה בחיל שריון, ועם שחרורו התחתן עם מדי, אשתו ואם ילדיו, אייל, ניר וגיל. “הכרנו עוד בבית הספר היסודי", הוא מספר. בשנת 1967 החל לעבוד במשרד החקירות של אביו. “אחרי כמה חודשים לא הסתדרנו כי הוא רצה לעבוד לבד ואני רציתי לעבוד עם יותר מ־200 עובדים – ונפרדנו", הוא אומר. “פתחתי את העסק שלי, ‘מוקד חקירות’, שהפך לחברה הכי גדולה בארץ בתחום, והוא נשאר בעסק שלו".
22 שעות ביממה
בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוקפץ שרצקי, אז מילואימניק, לרמת הגולן והשתתף בקרבות. “הגעתי בשבת בצהריים למעלה גמלא, ואחרי שבעה חודשים השתחררתי", הוא משחזר. “הייתי צעיר, וראיתי הרבה מוות וחברים שהלכו לי במלחמה מכל מיני כיוונים שונים. קולות הפגזים לא עוזבים אותך. זה לא היה קל. השותף שלי לעסקים, ראובן פרץ, נהרג במלחמה, וכשהיא נגמרה, העסק נקלע לחובות, וכולם אמרו לי להכריז על פשיטת רגל, אבל התעקשתי והחזרתי את כל החובות. עבדתי 22 שעות ביממה כדי להשאיר את העסק".
כבר בגיל 21 ידעת שאתה נמשך לעולם העסקים?
“לא, פשוט התגלגלתי עם זה".
בשנת 1995 רכשה קבוצת משקיעים בראשותו מהנהלת "תדיראן" את השליטה ב"איתוראן". “חיפשתי פתרון לגניבות הרכב, ו’איתוראן’ הייתה בדיוק מה שחיפשתי", הוא אומר. “הפכתי את החברה להכי גדולה בעולם. כיום שלושת בניי מחזיקים בתפקידי מפתח: אייל אחראי על החברה בעולם ועל ההשקעות; ניר אחראי על השוק בישראל; וגיל אחראי על מערך הסטארטאפים וה־GPS".
ב־2019 השקיע כמיליון שקלים בחברת הקנאביס הרפואי “קנאביט". כמו כן, יש לו מניות בחברת אלרן נדל"ן. אלא שמבחינתו, ההישגים הכי גדולים בחייו שזורים בחיי התרבות, הקהילה והספורט בקריית שמונה, שהפכה לבייבי שלו. “בשנת 1999, אחרי שנורו קטיושות לקריית שמונה, בער בי לסייע בשיקום העיר", הוא מספר.
“כשהגעתי לעיר הרבה אנשים עזבו אותה ונוצרה אבטלה גדולה, אז החלטתי לקחת את העיר תחת חסותי. הקמתי שם בית תמחוי על שם אמי - ‘בית בתיה’; מועדון לזקנים וילדים על שם אבי – ‘בית שמחה’; מוסדות רווחה; בית ספר ללימודי אנגלית שפועל כבר 24 שנים; פרויקט להקמת שכונות בעיר, מקלטים ובתי ספר לילדים; פרויקט מטעם עמותת ‘אחריי’ בעיר; ופעילויות לתמיכה בתרבות, בבלט ובתיאטרון בעיר".
לצד הפעילות הקהילתית בעיר, שעליה זכה בשנת 2012 בפרס יגאל אלון על תרומתו לקידומה ולפיתוחה של העיר, שרצקי הפך גם לפנים של קבוצת הכדורגל עירוני קריית שמונה, אותה הקים כאיחוד שתי קבוצות קודמות שפעלו בעיר: הפועל קריית שמונה ומכבי קריית שמונה. “בשנת 2000, כשלקחתי על עצמי את ניהול הקבוצה, שאלו אותי: ‘מה החזון שלך?’.
אז אמרתי: ‘להיות בעוד חמש שנים אלוף, ובעוד שבע שנים באירופה’", הוא מספר. “ואכן הקבוצה זכתה לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה (עונת 2012/2011), פעמיים בגביע הטוטו של הליגה הלאומית, פעמיים בגביע הטוטו של ליגת העל, בגביע המדינה ובתואר ‘אלוף האלופים’. היא גם הגיעה שבע פעמים למשחקים באירופה. בספורט עשיתי הכל".
לאחרונה אין לקבוצה הישגים.
“לאחרונה קצת פחות טוב, אבל נקווה שזה יחזור אצלנו".
למרות האופטימיות והביטחון ששרצקי משדר, כשאנחנו מגיעים לדבר על הקורונה, הוא יוצא לרגע מהנינוחות. “כמו לכולם התקופה הזו לא הייתה קלה לי, חליתי פעמיים בקורונה, בדרגה קלה למזלי, והצלחתי לצאת מזה", הוא אומר. “המדינה הייתה שרויה במצב כלכלי נוראי ולאנשים לא היה מה לאכול. זה לא קל".
ומה לגבי העסקים שלך? נפגעו?
“העסק נפגע מאוד בקורונה, ועשרות אחוזים משווי החברה נפגעו. הבנים שלי ואני הורדנו אחוזים משכרנו ודאגנו לשמור על העובדים שלנו בכל רחבי העולם. עברנו את זה, ועכשיו יותר טוב, חוזרים למסלול".
להיות בן אדם
במאי 2019 עלה שרצקי לכותרות לאחר שביקר בראיון לגלי צה"ל את התנהלותו של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. “הוא הורס את המדינה, מילה אחת של אמת לא יוצאת לו מהפה. אם חוק החסינות יעבור - לא אמשיך לתרום", אמר אז. “אני חושב שראש ממשלה לא יכול לכהן כשהוא נאשם בעבירות פליליות, ואפילו לא לקבל מתנות", הוא אומר כעת. “אני אזרח במדינה והמדינה חשובה לי, וכאב לי העניין הזה".
מה אתה חושב על הממשלה החדשה?
“אני חושב שמרגע שחילי טרופר הפך לשר התרבות והספורט, בטח בממשלה החדשה, הוא מתנהל בצורה מדהימה".
מהי השאיפה הבאה שלך?
“היום הילדים שלי מנהלים את החברות שלי, אז אולי תשאל אותם. אני גאה בהם, והם עושים עבודה יותר גדולה וטובה ממני. הילדים שלי טובים מאוד לא רק מקצועית, אלא גם כבני אדם. להיות בן אדם זה הדבר החשוב ביותר".