"היו כמה סיבות שבגללן החלטתי לעזוב את מקצוע ההוראה", אומרת אפרת שטרן, 33, מהיישוב רבבה, שעבדה כמורה בבתי ספר יסודיים במשך כתשע שנים, כמחנכת כיתות ג'־ה', עד שהחליטה לפני שנה לעזוב את מערכת החינוך.
"בשנה של הקורונה יצאתי לשבתון, ואז החלטתי לעשות תפנית בקריירה", היא מסבירה. "כמורה לא הייתה לי אוטונומיה בכיתה שלי ובתוך המערכת. הייתי מורה מאוד טובה ומאוד משקיעה, אבל הייתי חייבת להיות כמו כולם, לעשות כמו כולם. אחד הדברים שגרמו לי לעזוב הוא כמובן המשכורת. אני אמא לארבעה ילדים, הייתי חייבת לקחת את העניינים בידיים ולהרוויח כמו שצריך. הייתי חייבת לחשוב על משכורת שתכניס לי יותר מ־7־8 אלף שקל בחודש. הייתי מגרדת את ה־8 אלף בחודש טוב, 6־7 אלף בחודשים פחות טובים".
כיום, שטרן, בעלת תואר ראשון בתיאטרון וחינוך ממכללת אמונה בירושלים ובעלת תואר שני במדעי הלמידה וההוראה, היא בעלת תיאטרון לילדים "תיאטרון צבעי הלב" שהיא גם משחקת בו. בנוסף, יחד עם השותפה אורית סיסו, היא בעלת "מרכז כפיים" לאימון מיומנויות חברתיות ורגשיות לילדים ובני נוער. בימים אלה היא מסתכלת מהצד באמפתיה על מאבק המורים.
"אני מבינה את המקום שלהם", היא אומרת. "הם מרוויחים שכר מאוד זעום לעומת ההשקעה שלהם, העבודה בבית שמעבר לבית הספר. לי עצמי אין געגועים למערכת. אני אוהבת את האינטראקציה עם התלמידים, אבל לתוך המערכת הזאת לא הייתי חוזרת. לא הייתי חוזרת להיות בורג קטן במערכת כזו שבה אף אחד לא מקשיב לך. זו מערכת שצריכה לעבור הרבה שינויים. לפעמים כשאני שומעת שיש כיתות שעד עכשיו אין להן מחנכים, אני מרגישה לשנייה נקיפת מצפון ואומרת: 'אולי אציע את עצמי', אבל מיד אני מתעשתת ואומרת לעצמי: 'לא'. כיום יש לי עסקים שמכניסים לי הרבה־הרבה יותר ממה שהרווחתי קודם".
שרון אדלר, 33, מעפולה, הייתה מורה במשך חמש שנים: שנה אחת בבית ספר לחינוך מיוחד וארבע שנים בבית ספר יסודי, שבמהלכן עבדה כמחנכת ומורה מקצועית. את מערכת החינוך היא עזבה בנובמבר האחרון. "לא סיימתי את השנה", היא מתארת. "באתי למנהל ואמרתי שאני כבר לא יכולה יותר, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת ללמד בכיתה עם מספר גדול של תלמידים, לדאוג שאף אחד לא יצא מהכיתה, שכולם יתעניינו במה שאני עושה. הכל היה על הראש שלי, הרגשתי לחץ מאוד גדול ולא רציתי לקום לבית הספר יותר. גם המשכורת הייתה שיקול. הבנתי שאין לי עתיד".
אדלר, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ואמנות, תואר שני בייעוץ חינוכי ובעלת תעודת הוראה בחינוך מיוחד, עובדת כיום בחצי משרה בבני עקיבא כרכזת עירונית בעפולה. "אני גם עצמאית בתחום ייעוץ קריירה", היא אומרת. "למדתי את התחום והיום אני עוזרת לנשים בתחילת דרכן למצוא את הייעוד התעסוקתי שלהן. היום אני אומרת תודה שאני כבר לא במערכת החינוך. זו מערכת מאוד קשה".
זוהר דבש, 39, ממזכרת בתיה, עבדה מעל עשור כמורה: חמש שנים בטורונטו בקנדה, וחמש שנים בארץ בבית ספר יסודי. ביוני האחרון, עם תום שנת הלימודים, היא החליטה להיפרד מבית הספר. "הייתי חלק מצוות ההקמה של בית ספר חדש שנפתח, עשינו דברים באופן שונה מאוד מרוב בתי הספר, וזה אפשר לי, על אף הכיתות הגדולות והעומס, להרגיש שאני עושה חינוך משמעותי ושיש לי אוטונומיה בתוך הדבר", היא מספרת. "ואז התחלפה ההנהלה, סדרי העדיפויות בבית הספר השתנו, נלקחה האוטונומיה שהייתה, ובתוספת לדברים הרגילים שמורים מדברים עליהם כמו שכר נמוך, החלטתי לעשות צעד ולשנות".
גם דניאל יוסף, בת 34 מלוד, עזבה את מערכת החינוך ביוני האחרון. יוסף, בעלת תואר ראשון בחינוך ובאמצע תואר שני בניהול מערכות חינוך, עובדת כיום בנתב"ג בתור אחראית תפעול נציגים בחברת לאופר.
"במצטבר הייתי מורה ארבע שנים: בין השנים 2014־2016 עבדתי כמורה לאנגלית בבית ספר יסודי בלוד. לאחר מכן עזבתי כדי לעבור תהליך שינוי מגדרי", היא מספרת. "עם פרוץ הקורונה חזרתי למערכת החינוך לעוד שנתיים ועבדתי בבית ספר בראשון לציון כמחנכת כיתות ה'־ו' ומורה למדעים. לעזיבה שלי היו כמה סיבות: הראשונה שבהן היא שמשרד החינוך דורש בפועל יותר ממה שהוא מוכן לתת. בסופו של דבר, מורה שמרוויחה מספיק כסף, תגיע עם חיוך לבית הספר. מורה שצריכה לדאוג לעתידה הכלכלי לא יכולה לעסוק בהוראה כשהמוח שלה עסוק בלשרוד. הייתי מרוויחה כ־6,400 שקלים למשרה מלאה, כולל חינוך כיתה וריכוז טיולים. גם מספר התלמידים בכיתה הוא לא הגיוני. עבדתי בנתב"ג במהלך התואר, ומבחינתי היה טבעי שאחזור לפה ואקבל משכורת בהתאם למה שאני נותנת", היא אומרת.
התרעות פיקוד העורף