"אני דואג מאוד לדיוקנה של מדינת ישראל, שבשנים האחרונות הופכת למדינה ימנית ודתית חשוכה", אומר עוזי ברעם, בעבר מראשי מפלגת העבודה, שהשבוע יחגוג את יום הולדתו ה־80. "לעומת זאת, אני לא מודאג באשר לגורלה הפיזי של המדינה, שהיא איתנה כבעבר". "איש מוכשר אבל בלי מצפן", כך מתאר ברעם את ראש הממשלה בנימין נתניהו. "הוא יכול לנהל משא ומתן עם יצחק הרצוג, ואם פתאום אחרי יום תיקרה בפניו אפשרות פוליטית אחרת, כל הסעיפים שעליהם חתם מתבטלים כלא היו. יש פה שאלות של אמינות ושל אינטגריטי. לא בטוח שהאמינות, שהייתה פעם נכס צאן ברזל של הנהגת המדינה, ממשיכה להתקיים".

יש כיום אופוזיציה?
"האופוזיציה במדינת ישראל קיימת להלכה. יאיר לפיד מוביל בסקרי דעת הקהל, משום שהוא לא ממש אופוזיציה. הרי הוא מבטיח להביא איזה גוון אחר, אולי יותר אמין, אולי יותר צעיר, אולי יותר טרי לעומת נתניהו. אבל הוא פוחד להבליט את השוני הגדול ביניהם. האופוזיציה בכנסת היא עקרה, אם אין לה שורשים בדעת הקהל. הרי פעם היו ההפגנות הגדולות, מהימין ומהשמאל, שהיה להן תוקף מוסרי. היום יש איזה שקט סטואי. בעבר חוק כמו חוק התקשורת היה מצעיד המונים לרחובות. כעת זה כמעט קרה. כיום האופוזיציה נחלשה, במיוחד מפלגת העבודה, שעוברת תהליך דעיכה מתמשך. כשנבחרתי ב־84' למזכ"ל המפלגה, נשאלתי מה אראה כהישג אלקטורלי. השבתי אז תשובה שכיום נראית כבלתי מתקבלת על הדעת, ולפיה יש לנו ביד 32 מנדטים עוד לפני שמתחילות הבחירות. בעבר, גם כשמנהיגי העבודה הפסידו בבחירות, הם נפלו על המצע החזק של ההסתדרות, משק העובדים, התנועה הקיבוצית ועוד. מאז אלו איבדו מערכם, וכיום כאשר הרצוג נופל, הוא נופל על הכביש".

בשיאך במפלגה, דורגת שני ברשימה לבחירות לכנסת ה־14 ב־1996. מה היה חסר לך כדי לעשות צעד נוסף למקום הראשון?"הייתה לי חסרה המוטיבציה לכך ושום דבר אחר. מצאתי את עצמי עומד מול השאלה אם אני מוכן לקבל על עצמי את האחריות להיות מספר אחת. למרות שהיה לי סיכוי להגיע לפסגה, התשובה שלי הייתה שלילית והיא נבעה, בין השאר, מהנסיבות שהייתי שרוי בהן באותו זמן. רותי, אשתי הראשונה, נפטרה וכעבור שלוש שנים נישאתי בשנית לאביבה, מה שהעביר אותי לתל אביב. מסלול חיי השתנה והביא לכך שנמנעתי להתמודד על המקום הראשון. לא מוכרחים לחתור בכל מחיר כדי להגיע לפסגה".

הגן המזרחי

סיפורו האישי של ברעם עולה, בשילוב של אמת ודמיון, גם מהספר "אין אהבה בעיר", שפרסם ב־2009 (הוצאת כנרת זמורה־ביתן"), שם קישר בין רשמיו מביקוריו אצל אמו גרציה באחרית ימיה לבין זיכרונות הילדות והנעורים שלו מירושלים של שנות ה־40־50.

אפשר לשער שכשנתניהו העלה את "הגן המזרחי" שלו, צחקת.
"מה זה צחקתי? זה היה נלעג מבחינתו להגיד מה שאמר, בפרט שייחס קונוטציות שליליות ל'גן המזרחי'. מעולם לא נפנפתי באיזשהו גן. בעוד שאבי, משה, עלה מאוקראינה, שורשיה של אמי, גרציה, מרוקאיים־חלביים. אשתי הראשונה הייתה ממשפחה מצרית־חלבית ואשתי כעת טריפוליטאית. אני חי יפה מאוד עם העובדה שאני בא ממשפחה מעורבת".

בספר מעיד ברעם איך היה לו לגדול כבנו של עסקן בכיר במפא"י, שעבד בסוכנות היהודית. הילד עוזי, שהיה משחק עם חבריו במשחקי בלשים, בייחוד בשלהי תקופת המנדט, ועוקב אחרי כל מיני דמויות ירושלמיות, היה יוצא לא אחת עם אביו לאספות המפלגתיות שלו וצובר חוויות שלא היו מנת חלקן של בני גילו.

בדרך לאספות אלה עבר "חניכה מפלגתית". השיא היה מסע בן ארבעה ימים בחופש הגדול לפני הקמת המדינה, שכיום מצטייר כסיפור מעולם אחר. בראשיתו היטלטל עם אביו לאספת בחירות בבית הערבה מול ים המלח. משם הם הוסעו ליריחו, כדי לעלות בה על אוטובוס ערבי, שעשה את דרכו צפונה לאורך בקעת הירדן. לאחר בילוי בדגניה, שגם בה נאם אביו, הם זכו לטרמפ מחבר הקיבוץ לוי שקולניק, לימים ראש הממשלה אשכול, לתל אביב. שם עלו על האוטובוס שהחזירם סוף־סוף לירושלים.

לפי הספר, כעסת על אשכול.
"כעסתי עליו בזמן אמת ולימים סיפרתי לו שיש לי זיכרון ילדות לא טוב ממנו. אשכול לא הבין מה היה לי נגדו, אז הזכרתי לו שכאשר שמענו בנסיעה איתו על ניצחון ה־1:4 של הפועל על מכבי, הוא לא היה שותף להתפרצות השמחה שלי. אגב, אין שום תחום שאני שולט בו כמו בספורט, אם כי לא יכולתי להתחרות בכך באריק איינשטיין, שידע על ספורט יותר מכולם. הוא התקשר אלי כאשר הגיע אליו הספר וסיפר שבגלל בעיית הראייה שלו לא יוכל לקרוא בו בעצמו ויצטרך להיעזר בכך באשתו. לפתע הוא התנצל וקטע את השיחה בינינו, כי בטלוויזיה התחיל שידור משחק של הפועל תל אביב".

בספר אתה מביא עוד זיכרון מהמסע שלך ושל אביך צפונה.
"כשחזרנו לירושלים, שאלתי את אבא שלי איך אין בדגניה בראשים, חבשושים, עבודים וברזנים, שמות המשפחה שהיו אז בשכונת נחלת אחים שבה גרנו. הקיבוץ נראה היה על טהרת בני העדה האשכנזית. אבא שלי התייחס להיותנו משפחה מעורבת, אבל לא הייתה לו בדיוק תשובה לשאלה שהצגתי בפניו".

ראשית פעילותו הציבורית של ברעם הייתה בקן התנועה המאוחדת, שם התגלתה, לדבריו, יכולת ההנהגה שלו. לאחר שירות צבאי כמדריך ידיעת הארץ, למד באוניברסיטה העברית סוציולוגיה ומדעי המדינה לתואר ראשון. הג'וב הראשון שלו היה כיועץ תעסוקה לנוער בשירות התעסוקה.

ההמראה של ברעם אל הנהגת העבודה החלה בכהונת יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית מטעם מפא"י. באותו זמן הוא היה ממייסדי המשמרת הצעירה של המפלגה, שלדבריו הייתה לצנינים בעיני גולדה מאיר וחבריה להנהגה. "מעולם לא היה לי קונפליקט עם מישהו בפוליטיקה כמו עם גולדה, שכמזכירת המפלגה ניסתה להצר את צעדי הצעירים בה", הוא חושף. 'משה, איך יש לך בן כה חצוף?', היא הייתה שואלת את אבי".

באמת היית חצוף?
"איזה חצוף? כשבשנות ה־70 עלתה לראשונה אפשרות שאכהן כמזכיר המפלגה, יזם יצחק רבין פגישה בין גולדה לביני אצלה ברמת אביב. תוך כדי השיחה בינינו הבנתי שאין טעם שאבקש את תמיכתה למינוי שלי לתפקיד. למחרת, כשרבין שאל אותי איך הייתה הפגישה, אמרתי לו שלא ביקשתי את תמיכתה. 'חבל, אתה שפן!', אמר לי רבין. השבתי לו שמוטב להיות שפן מאשר אידיוט".

ברעם נמנע מלגנות את מאיר באופן גורף. לדבריו, העריך את מנהיגותה. "גולדה, שהסתתר בתוכה איזה דיקטטור קטן, הייתה אחת המנהיגים הכי אוטוריטטיביים שהכרתי, וכשישבת איתה בחדר יצא חשמל", הוא מעיד לשבחה. "ואני הכרתי לא מעט מנהיגים במפלגה, כולל דוד בן־גוריון".

גם על ה"זקן" יש לברעם סיפור: "בסוף שנות ה־60 התקשר אלי חיים ישראלי, עוזרו האישי של בן־גוריון, ושאל אם אני פנוי. כשהשבתי בחיוב, הוא שלח אותי לפגוש אותו במלון 'המלך דוד'. כששאלתי מה יש לי עם בן־גוריון, השיב ישראלי: 'אין לך דבר איתו, אבל מכיוון שבוטלה לו פגישה אני רוצה למלא לו את הזמן, הוא לא אוהב להיות לבד'. שעה וחצי נמשכה השיחה שלי עם בן־גוריון, שהייתה אחת המעניינות שהיו לי בחיים. בשיחה הבחנתי שהוא עשה הפרדה בין ההנהגה הוותיקה של המפלגה לבין גולדה, שכלפיה הייתה לו הערכה מיוחדת".

ב־1974, לאחר ששב משליחות עלייה בניו יורק, התמנה אביו לשר העבודה בממשלת רבין הראשונה, וברעם ירש אותו כמזכיר העבודה במחוז ירושלים. "זה לא היה פשוט", הוא מעיר. "ראש העיר, טדי קולק, לא חי טוב עם אבא שלי, אבל התרצה לתמוך בי, ונהיינו לבני ברית המון שנים".

כעבור שלוש שנים החליף ברעם באופן פחות ברור את אביו בכנסת. בבחירות המהפך לכנסת התשיעית, ב־1977, כשאביו סיים את תפקידו בממשלה וגם את כהונתו בכנסת לאחר 18 שנה, החל עוזי ברעם בכהונה שנמשכה 24 שנים. "לא תמיד הייתה הסכמה בינינו", הוא מציין. "השנים שלי כמזכיר העבודה במחוז ירושלים היו לצערי הרב שנים של קונפליקטים ביני לבין אבא שלי. כמי שכיהן בממשלתו של רבין, הוא תמך בהמשך כהונתו בראשות המפלגה, ואילו אני, לעומתו, עברתי לתמוך בפרס. אם לא די בכך, 80% מצירי המחוז בוועידת המפלגה תמכו איתי בפרס. זה לא הקל על היחסים שלי עם אבא שלי, למרות שהיינו ביחסים קרובים וחמים. למרות זאת, הלכתי בדרך משלי. תמיד שמרתי על העצמאות שלי במפלגה ואף פעם לא השתייכתי באופן מובהק למחנה זה או אחר. כך העברתי את תמיכתי מרבין לפרס. לאחר מכן ניסיתי להריץ את יצחק נבון להתמודדות על ראשות הממשלה לאחר הנשיאות שלו. זה היה מהלך שלא צלח".

לפרוש בשיא

בראשית כהונתו בכנסת פעל ברעם בעיקר בוועדת העלייה והקליטה ולאחר מכן התמיד שנים בוועדת החוץ והביטחון. "ישבתי בוועדות הסודיות ביותר", הוא מגלה ומוסיף, "לא צריך להיות במקור איש צבא כדי להיות ביטחוניסט".

החל מ־1984 ולמשך חמש שנים כיהן ברעם כמזכ"ל העבודה, ועד היום מצביעים עליו כאחד המזכ"לים הבולטים של המפלגה. "הייתי מאוד דומיננטי", הוא איננו מנסה להצטנע. "זה לא קרה במקרה. כשפרס היה ראש ממשלת הרוטציה, הוא למעשה נתן לי לנהל את המפלגה ואפשר לי להטביע בה איזשהו חותם".

ומה היה ההישג שלך?
"הייתי זה שביטל את הוועדה המסדרת, שבמשך שנים הייתה ממנה את המועמדים לכנסת. במקומה הלכנו לבחירה בוועידה. מיכה חריש, שבא אחרי, העביר את הבחירה ממנה לפריימריז. כיום בגלל חברי כנסת כמו אורן חזן, יש הסבורים שכדי למנוע תופעות כאלה כדאי לחזור לוועדה המסדרת".

ברעם לא היה מהמכורים לכיסא. ב־1988 נבחר במרכז מפלגתו כמועמד לתפקיד שר בממשלת האחדות הלאומית, אבל כמי שעמד בראש המתנגדים לממשלה בראשות יצחק שמיר, ויתר על השירות. "זה דבר שאני לא מונה כאחת השגיאות בחיי הפוליטיים", הוא אומר.

ביולי 1992, כשרבין כונן את ממשלתו השנייה, הוא מינה את ברעם כשר התיירות. "זאת הייתה ההצלחה הכי גדולה שלי", משוכנע ברעם. "ניצלתי את הסכמי אוסלו להבאת יותר תיירים לארץ, כשאת 1995 גמרנו עם שיא של 2.5 מיליון תיירים. בזמני היה שיפור גדול בתיירות הפנים־ארצית, כש־80% מהצימרים הוקמו בתקופתי במשרד".

כשר התיירות הגיע ברעם לשיא פעילות הציבורית, אך בו־בזמן חווה תקופה אישית קשה, כשרעייתו חלתה. "אחרי שרותי עברה ניתוח, היא בכל זאת נסעה איתי כמה פעמים לחו"ל, כולל לדרום אפריקה, לסין ולברצלונה", הוא מעיר. "אבל בשנה האחרונה זה כבר היה בלתי אפשרי. כדי להיות איתה יותר נאלצתי אחרי ארבעה חודשים לוותר על תיק הפנים שהוסיפו לי".

לברעם יחסים מוזרים עם אהוד ברק, שלמרות תמיכתו בו ומעמדו הבכיר במפלגה לא צירף אותו לממשלתו. "כשאתה יושב עם ברק, אתה לא יכול שלא להיות שבוי בהצגת הדברים שלו. הוא יוצא מהכלל באחד על אחד, ועם זאת היו לו בעיות בתקשורת. למרות כל הדיבורים עליו, לא נראה לי שהוא מת לחזור לשלטון. אבל אין ספק שהוא מאוד רוצה להוריד את נתניהו".

הוא ניסה להפוך אותך לשגריר.
"בשיחה הקשה בינינו, שבה הודיע לי שלא אכהן בממשלתו, ברק הציע לי לכהן כשגריר בכל מקום שבו ארצה. אמרתי לו: 'לא אתה תקבע מתי אעזוב את הפוליטיקה'".

ב־2001, כעבור פחות משנתיים, הפתעת רבים כשעזבת עוד לפני הגיעך לגיל היציאה לגמלאות.
"פרשתי מהפוליטיקה לאחר שאריאל שרון ניצח את ברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה. הגעתי למסקנה שאין לי בשביל מה להישאר. הייתי מספיק זמן באופוזיציה ולא הרגשתי חובה להמשיך להיות במפלגה שברק עמד בראשה. ועשיתי זאת כשהבנתי שאם בכוונתי לפרוש מתישהו, אזי עדיף כשהמעמד הציבורי שלי גבוה. עם זאת, הסיבה האמיתית לפרישה הייתה אישית. לאחר שהרבה שנים חשבתי שיהיה לי פרק ב' בלי פוליטיקה, רציתי שיישאר לי מספיק זמן בשביל הפרק הזה. הכל השתנה אצלי בתוך זמן קצר: נישאתי בשנית, עזבתי את הפוליטיקה, עברתי מירושלים לתל אביב. אתה יודע מה היה המעבר הזה למי שהיה ירושלמי בכל רמ"ח איבריו? זה היה שינוי טוטאלי. אפילו הורדתי את השפם".

אבל קבוצת כדורגל לא מחליפים.
"החלפתי! כאוהד הפועל ירושלים כל השנים עברתי לאהוד את הפועל קטמון, קבוצת האוהדים שקמה ליד המועדון. עם זאת, נשארתי נאמן להפועל ירושלים בכדורסל. בארץ אני מעדיף את קבוצות הפועל על פני כל הקבוצות אחרות. ברור שאני בעד הפועל תל אביב ולא בעד מכבי תל אביב. אפילו בעד בני סכנין ולא בעד בית"ר ירושלים, הקבוצה שנשארה בגדר האויב הבלתי מוצהר".

ואתה הולך למשחקים, מריע לקבוצות שלך ומקלל את שחקני הקבוצות היריבות?
"כיום הרבה פחות. אם אני הולך לראות כדורגל, אז בלונדון, כאוהד של ארסנל, ששיחקה את הכדורגל הכי יפה באנגליה בסוף שנות ה־90".

צילום מצב עכשווי

לאחר פרישתו מהפוליטיקה הקים ברעם חברה לייעוץ אסטרטגי עם שני אנשי פרסום והשתתף בהקמת מועדון החברים "קלאב 50", לרווחת בני ה־50 ומעלה. בנוסף, במשך 12 שנה הוא עמד בראש ההנהלה הציבורית של תיאטרון בית ליסין, ממש עד ימים אלה. "ראיתי שם הרבה הצגות, פעלתי הרבה מאחורי הקלעים עד שהרגשתי שמספיק", הוא אומר.

אחרי שפרש מהגופים הללו מקדיש ברעם יותר מזמנו לכתיבה, ובקנה ספר אוטוביוגרפי. "אם כי ספר בנוסח 'עשיתי, הצלחתי' לא מעניין אותי", לדבריו. נוסף על כך, הוא כותב ספר שיהיה במידה רבה המשכו של ספרו הראשון, וכל זאת בלי להתחרות עם צעיר בניו, הסופר ניר ברעם. "ניר סופר גדול", אומר האב. "אם כי הכתיבה שלו היא מעט אליטיסטית, מה שלא מפריע לו להצליח די טוב בחוץ לארץ. אני מאוד גאה בו על היותו אחד הסופרים הצעירים החשובים בארץ".

"אבא שלי היה תמיד איש ספר", אומר ברעם הבן. "בילדותי היינו קוראים יחד ספרים, מ'מחניים' של פראנץ מולנר ו'הלב' של ד'אמיציס. את יכולת הכתיבה שלו הכרתי כבר אז, במכתבים שהיה שולח אלי מנסיעותיו בעולם. אני שמח שהוא עוסק כיום בכתיבה. כשהוא מעביר אלי לקריאה, אני מעיר לו הערות. אם היו לי חששות לגבי מה שיעשה אחרי הפוליטיקה ובהתחלה לא תמכתי בכך, כיום אני מבין שזה הצעד הטוב ביותר שהוא יכול היה לעשות".

הבכור לבית ברעם, נעם, חי למעלה מ־30 שנה בארצות הברית. איך האבא, הצבר השורשי, מסתדר עם העובדה הזאת? "בעיני, כל אחד יכול להחליט לעשות מה שנכון לו", הוא אומר. "בנים של חברים שלי נמצאים בכל קצוות עולם. לא אשפוט אף אחד על כך, בוודאי לא את נעם, שעם כל ציוניו הגבוהים לא התקבל בארץ ללימודי משפטים. הוא יצא ללמוד בחו"ל ונשאר שם".

שלא כמו אי אלה מחבריו שפרשו מהנהגת העבודה, ברעם נותר נאמן למפלגתו. לדבריו, כיום איננו מעורב בה, מה שלטענתו לא מפריע לו להיות חזק בעניינים. את ההידרדרות בסקרים הוא מתאר כ"צילום מצב עכשווי". "מפלגת העבודה זקוקה כעת להבלטת הממד הביטחוני, המהווה כיום גורם חשוב בהצבעת הציבור בבחירות", הוא אומר ובלי לנקוב בשמות מצדד בגיוס גנרל בדימוס להובלת העבודה.

השידוך עם ציפי לבני הוכיח את עצמו?
"הוא הביא להמראה עצומה של העבודה בבחירות האחרונות, ואני מאמין שהמחנה הציוני ימשיך במתכונתו הנוכחית".

ויצחק הרצוג?
"הרצוג היה המועמד שלי בפעם הקודמת. אני לא בטוח שיש לו היכולת הציבורית כדי לעמוד כעת בראש העבודה".

בראיון שערכתי איתך ב־2005 הימרת על חיים רמון כמועמד המפלגה לראשות הממשלה.
"רמון יצא מהמשחק עם מה שהוא הסתבך בו בתקופת מלחמת לבנון השנייה, בנסיבות שתלויות ולא תלויות בו. עם זאת, הוא מהאנשים המוכשרים ביותר שאני מכיר. יש לו כושר מנהיגות. אולם לא נראה לי שהוא עשוי לקבל היום תמיכה ציבורית".

מילה אחרונה?
"אני ממשיך להאמין בכך שאין אלטרנטיבה לפתרון של שתי מדינות. אפילו הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הגיע למסקנה הזאת. לכולם ברור שהפתרון של מדינה אחת, יהודית־ערבית, הוא בלתי אפשרי".

"המדינה הופכת לימנית-דתית חשוכה": עוזי ברעם מסתכל קדימה בחשש

ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-80, מי שהיה מראשיה של מפלגת העבודה דואג לעתידה של ישראל וחרד לגורלו של ביתו הפוליטי בעבר: "בתהליך דעיכה מתמשך"