עמנואל שמעונוב עלה בגיל שלוש עם הוריו מברית המועצות וגדל בבית ציוני מאוד. הוא לא הצליח בלימודים בגלל הפרעת קשב וריכוז, כמעט התייאש ונשר מהלימודים, וסיים 12 שנות לימוד בקושי רב. לאחר שירות צבאי בתור מפקד טירונים, הבין שהוא רוצה להמשיך לתרום למדינה, ובחר בהוראה מטעמי שליחות. לאחר מספר שנים מונה לרכז שכבה, וכבר עם מחשבות להמשך להיות מנהל בית ספר. עמנואל שוחח עם "מעריב" וסיפר את סיפורו.
"הגעתי למכללת אור גבעת רם, שם נרשמתי למגמה טכנולוגית איכותית וחשבתי שאוכל להצליח בלימודים, אבל זה לא תפס. העדפתי להסתובב עם חברים, בנות, שתייה וכולי. הייתי מגיע רק לטיולים שנתיים, משתכר עם חברים ויותר לא מופיע. המחנכת שלי מאוד נאבקה עלי, גם רכז השכבה. הסיבה היחידה שבכלל סיימתי 12 שנות לימודים היא בזכות אבא שלי, שביקש מהרכז לא להפיל אותי. לא הגישו אותי לבגרויות אפילו ובמגמות בכלל לא הבנתי על מה מדובר בכיתה. סיימתי פצוע וחבול".
"אחד שלא יצא מהבית לטיולים לעולם ומצא את עצמו בקרבי, שני ההורים שלו התגרשו, האמא התחתנה עם אישה והאבא עם גבר. כל העניינים הכי מורכבים בפלוגה נפלו עלי. עם זאת יצרתי רוח צוות בכיתה שפיקדתי עליה, היה לי איזה חייל שהיו לו ענייני רגשיים שלא הבשילו, ביקרתי אצלו בבית ויצרנו איתו תהליך. אפילו אמא שלו, שהייתה מורה בעצמה, העריכה אותי בתור מפקד וגם העבירה אותי תהליך בתור מורה. עשיתי ביקורי בית רבים בתור מפקד בן 19. שם הבנתי שזה מעניין אותי, ועדיין חשבתי שאני אמשיך בקריירה צבאית. נורא התאכזבתי כשלא הצלחתי להמשיך בצבא, באתי עם הרבה ציונות מהבית".
"עכשיו אני יכול לומר שאני לא שופט והכי מבין את התלמידים שלי, כל דקה וכל שעה מלווה אותי עמנואל התלמיד. לכן אני מאוד מבין אותם, אני לא הייתי מסוגל לעשות את מה שהם עושים. התלמידים לא מאמינים לי, הם חושבים שאני איזה חננה בננה כי לא הייתי ילד מופרע, פשוט לא הייתי מגיע כי התקשתי עם קשב וריכוז. התלמיד שהייתי מלווה אותי ללא הפסקה".
"כמה שנים הייתי בהתלבטות אם אני רוצה להיות פשוט מחנך ומורה טוב, או להמשיך לתפקידים גבהים יותר. עכשיו אני חושב שכן כי זה ייתן לי יכולת השפעה הרבה יותר גבוה. הציעו לי פעם להיות מנהל אבל סירבתי כי לא הרגשתי מוכן לזה. עכשיו אני מרגיש שאני מוכן".
התרעות פיקוד העורף