חמישה אנשי ונשות חינוך, ששכלו את יקיריהם ב־7 באוקטובר ובמהלך המלחמה, מספרים לקראת פתיחת שנת הלימודים על ההחלטה המורכבת לחזור לכיתות, על ההתמודדות עם האובדן הנורא ועל ההיאחזות במקצוע ובשגרת הלימודים.
"ב־5 בדצמבר, כשהייתי עם התלמידים שלי בטיול במצדה, קיבלתי הודעה מהמנהל שהוא צריך שאגיע ממצדה ישר הביתה, כדי להעביר לי חבילה", משחזרת רונית מלכא, מנהלת החטיבה העליונה בתיכון אמי"ת בבאר שבע. "מתברר שהתקשרו אליו מהצבא ואמרו לו שקרה אסון. כשהגעתי, ראיתי שלושה קצינים רמי דרג, ולאט־לאט קלטתי שמשהו לא בסדר, שקרה אסון. צנחתי על הרצפה ושאלתי אותם בבכי את השאלה הכי מפחידה: ‘תגידו לי מי מביניהם?’. הם אמרו לי שיוני נהרג בקרב בעזה".
רס"ל יהונתן (יוני) מלכא ז"ל, לוחם בשריון, בן 23 בנופלו, היה חלק משלישייה. "בגלל שהוא נולד חמש דקות אחרי אריאל ושירה, הם כינו אותו ‘יהונתן הקטן’", היא מספרת. "הוא היה ילד צנוע, אוהב אדם, בשבעה הבנו כמה חברים היו לו, מכל הקשת".
מיד אחרי השבעה חזרה לתפקיד. "זה היה לי ברור", היא אומרת. "המנהל ביקש שאקח את הזמן, אבל הרגשתי שעם כל הכאב והצער, הכי נכון לי לקום ולחזור לעבודה, להיות עם התלמידים. למרות שהייתי שפופה, הבנתי שאני צריכה לזקוף קומה. כשהגעתי לבית הספר כל התלמידים והמורים קיבלו אותי בדגלים, בחיבוקים ובשירת ‘עם ישראל חי’. זה היה מטורף".
"ביום רביעי סיימנו את השבעה וביום ראשון אשתי ואני חזרנו לעבודה", מספר אילן שמחי, שב־30 בינואר שכל את בנו, רס"ן (במיל’) נצר שמחי ז"ל. נצר, בן 30, היה קצין לוחם בשריון בחטיבת המחץ ונפל בקרבות בצפון רצועת עזה. אילן הוא מנהל בית הספר אורט ע"ש יגאל אלון בנוף הגליל ואשתו שחר היא מחנכת ומורה לספרות ולתנ"ך בחטיבת הביניים "כדורי".
"לא התאים לי לחזור לעבודה, ואני אומר זאת בכנות, זה הרגיש לי לא שייך לחלוטין", הוא אומר. "הייתי בסיטואציה אחרת, כי נגמר העולם שלי. שחר, אשתי, אמרה לי שהיא הולכת לעבודה. אני לא יודע מאיפה היא הביאה את הכוחות האלה. חשבתי שלהישאר בבית לבד גם לא מתאים לי, אז בלית ברירה הלכתי לעבודה. בשבועות הראשונים זו הייתה עבורי משקולת, לקום בבוקר כנגד הרצון, ללכת לעבודה ולעשות דברים, להתעסק עם ילדים והורים. הכל נראה לי זוטות, פשטני מדי ביחס למה שאני חווה".
התרעות פיקוד העורף