במקרה של בן אבו, ב־2020 הוא ומשפחתו עמדו לעבור לארצות הברית, אבל מגפת הקורונה וביטולי הטיסות דחו את התוכניות ברגע האחרון. “עשינו שינוי מסלול מהיר, הודעתי למשרד החינוך שאני מבטל את החל"ת שלקחתי, ונשארנו בארץ שנה נוספת", הוא מספר. "בסופו של דבר, ב־2021 עשינו את המעבר למיאמי. ניהלתי שם נכסי נדל"ן של המשפחה, עבודה מסוג שמעולם לא עשיתי. זה היה קשה ומאתגר מאוד. אף פעם לא היה לי קל שם. במקביל, היו לנו עסקים שאשתי ניהלה, ובשלב מסוים הצטרפתי אליה".
נלך על זה
ביולי 2025 חזר בן אבו עם משפחתו לישראל וחודשיים אחרי כן הוא חזר לתפקידו בבית הספר באשדוד. “היה לי ברור לחלוטין שאני רוצה לחזור למערכת החינוך", הוא מציין. “לאורך השנים בארצות הברית שמרתי על קשר רציף עם החברים בצוות ההוראה, ואפילו המנהלת הייתה מתקשרת אליי לעיתים קרובות ואומרת לי: ‘שמעון, רק תגיד מתי אתה חוזר’. חסרתי להם מאוד. בכל פעם שיצאו לטיול שנתי, המורים היו מתקשרים אליי מהשטח או שולחים לי סרטונים: ‘איפה אתה? אתה כל כך חסר פה’. הידיעה שגם אחרי ארבע שנים וחצי בחו"ל אנשים ממשיכים להזכיר אותך ולהעריך את הנוכחות שלך מעניקה כוח עצום".
הוא חזר לאותו בית ספר ולאותה המשרה, "כי אני אוהב בכל ליבי את העבודה הזו. לא היה מאושר ממני לחזור, ואין יום שעובר שבו אני לא אומר תודה רבה על הזכות לחזור. האם הכל דבש במערכת? ממש לא, אבל גם עם העוקץ והקשיים לומדים להסתדר ומקבלים אותם באהבה. כשנכנסתי לחדר המורים בתחילת השנה, פגשתי מורים עם פנים נפולות שאמרו לי ‘שמעון, חכה חכה, עוד מעט החיוך הזה ייעלם לך מהפרצוף’. הם שאלו אותי למה אני כל כך שמח. אבל המוטיבציה הגבוהה והאנרגיות האלה לא קשורות למערכת – הן קשורות אליי ולאופי שלי. לקראת שנת הלימודים הקרובה אני מתרגש לא פחות".
"בתקופת המלחמה, חבר’ה מהצוות יצאו לשירות מילואים ארוך וביקשו ממני למלא את מקומם וללמד גם בכיתות י"א. התברגתי שם בצורה מהירה מאוד. כמו שמישהו בבית הספר אמר לי לא מזמן: ‘זה בכלל לא נראה שהיית בחוץ ועשית הפסקה מהוראה’. בשורה התחתונה, אני מרוצה מאוד מההחלטה לחזור. היתרון הגדול בחזרה הוא שהיא לא עמוסה מדי עבורי. לא חזרתי ללמד במשרה מלאה. הגעתי כדי לטעום מהעשייה, ליהנות מההוראה, ולדעת שאני מסוגלת לתרום, להוסיף משהו משלי וגם לקבל בחזרה. התוצאות בשטח מדברות בעד עצמן: ציוני הבגרות של התלמידים שלי מצוינים".
התרעות פיקוד העורף