אחי טען ששום דבר לא באמת השתנה. "גם בתקופה שלנו זה היה," הוא אמר. "פשוט היום יש מצלמות, יש רשתות חברתיות ויש עיתונאים שמפרסמים כל סרטון." רציתי להסכים איתו. הרי גם אנחנו גדלנו על טקסי חניכה, על הומור שלא תמיד היה מצחיק ועל תרבות שהיום כבר לא הייתה מתקבלת. אבל משהו בי התקשה להסתפק בהסבר הזה.
לאחרונה פרסמנו בעלם את הדוח השנתי, שמשרטט תמונה מדאיגה של עלייה במצוקות בקרב בני ובנות נוער: אלימות, בדידות, חרדה ואובדן תחושת שייכות. נכון, הדוח מתייחס לבני נוער בסיכון אבל הם כבר מזמן אינם "אחרים". הם הילדים שלנו, החברים שלהם בצופים, התלמידים בכיתות ובשכונות שנחשבו עד לא מזמן נורמטיביות.
התיעוד אכן שינה את כללי המשחק. המצלמה כבר אינה רק חושפת אלימות לעיתים היא הופכת לחלק ממנה. המרדף אחר צפיות והאלגוריתמים שמתגמלים קיצוניות מעצבים גם את ההתנהגות עצמה. אבל זו רק חלק מהתמונה.
ב-27 באוקטובר ישראל תלך שוב לקלפיות. עוד מוקדם לדעת האם בני הנוער יהיו באמת חלק מסדר היום של מערכת הבחירות, או שמא יוזכרו רק כסיסמה לצד ביטחון, כלכלה ויוקר המחיה. אי אפשר להמשיך לראות באלימות, בבדידות, במצוקה הנפשית ובאובדן תחושת השייכות של בני הנוער "עוד נושא חברתי". אלה אינם אתגרים של מערכת החינוך בלבד, של הרווחה או של ארגוני החברה האזרחית. הם מבחן לחוסנה של החברה הישראלית כולה.
התרעות פיקוד העורף