"דווקא טוב שהיא בודקת גבולות בבית - זה מתאים בול לגילה, ואנחנו לא רוצים רובוטים. השאלה היא את מי היא פוגשת בבדיקה: הורה כועס, הורה מוותר או הורה נחוש. משפט כמו 'אנחנו לא מרביצים' הוא חסר תועלת - עובדה שהיא כן מרביצה. אין לך שליטה על הידיים והרגליים שלה, רק על שלך, ולכן גבול אמיתי מתחיל במילה 'אני': 'אני רוצה שתדעי מה אני עושה אם מרימים עליי יד - אני מתרחקת'. אמרי את זה, ולכי לחדרך. תני לגיטימציה לרגש, אבל לא להתנהגות: 'את כועסת עליי, אני מבינה. אבל אסור להרביץ. בעניין הבוקר: במקום לרדוף אחריה עם הבגדים, את יכולה להחליט שאת מפסיקה לרוץ. אם הילדה מסרבת להתלבש, מכניסים את הבגדים שלה לתיק, ויוצאים. כך היא לומדת את תוצאות מעשיה בלי מאבקי כוח מתישים".
"קודם כל, חשוב לדעת שהיא אינה עושה זאת במזיד - התנהגות היא דבר נלמד, והיא פשוט משתמשת בכל הכלים שיש לילדה בת 3 כדי להשיג את מבוקשה. גם ה'תאונות' בתחתונים קשורות לרוב לתחושת שליטה. נראה שהגמילה המהירה מהמוצץ תרמה כאן: המוצץ שימש אותה להרגעה עצמית, וכשלקחו אותו בבת אחת, בלי תחליף (כמו נשכן), היא נותרה בלילה בלי כלי מרגיע. הכיוון הוא הדרכת הורים - בגיל 3 עוד לא שולחים ילדה לטיפול. צריכים להנחות אתכם שלושה עקרונות: עקביות מוחלטת (אם נשברים ומעניקים לה את מבוקשה אחרי התקף, ההתנהגות תונצח); תגובה רגועה ולא כועסת; והכנה מראש לגבולות. אם הילדה משתוללת בחוץ, מחזירים את כולם הביתה בלי כעס, ומפצים את אחיה הגדול במשחק פרטני בבית".
"הצורך בתשומת לב הוא אחד הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים ביותר, אבל נשמע שהילד לא פיתח יכולת להעסיק את עצמו - אולי כי עטפתם אותו מדי ולא החסרתם ממנו דבר. כדי ללמד אותו להתאפק ולהיות לבד, צריך להכניס 'חוסר' מבוקר: איך ילד ילמד להמתין, אם לא מאלצים אותו להמתין? כשהוא קורא לכם, ואתם עסוקים, שקפו לו נוכחות בלי מענה מיידי: מבט, חיוך, מילה פעם בדקה. אם את בשיחת טלפון, אמרי לו 'כשאמא בטלפון, אמא לא עונה', המשיכי בשיחה תוך ליטופו. והכי חשוב: בגיל הזה עונשים לא עוזרים, ויותר מדי דיבור רק מבלבל. אם הוא שובר משהו, במקום הטפת מוסר - הביעו בהלה: 'נבהלתי! תראה מה קרה, מסוכן לזרוק', בלי להעניש".
"הפחד מהאסלה נפוץ מאוד, וקשור לפרידה מחלק מהגוף ולתפיסה לא רציונלית. אין טעם להתווכח בהיגיון. המשימה שלך היא 'ליַידֵּד' לו את השירותים: מדבקות צבעוניות על האסלה, סיפור על האסלה שמחכה לקקי שלו, או ספר כמו 'סיר הסירים'. בעניין המריבות והאלימות - גם עלבונות מילוליים מהאחות הם אלימות לכל דבר. אל תהיי שופטת, אל תבררי מי התחיל. הכריזי מראש חוק בית ברור: 'מהיום, ברגע שאני רואה או שומעת מכות, דחיפות או עלבונות - אני מפרידה'. וכשזה קורה, בצעי זאת בקור רוח: כל אחד לחדר אחר, בלי לדבר, בלי לברר, בלי לשפוט. כך שניהם ילמדו שאלימות והשפלה מפסיקות את המשחק המשותף".
"לצחצוח שיניים יש שלוש דרכים לגיטימיות, לפי מה שנכון לכם: לוותר לכמה חודשים ולחזור לזה; לשתף את הילדה בתהליך – לבחור יחד מברשת ומשחה, לתת לה לצחצח קודם, ואז להשלים; ואם בריאות השן חשובה במיוחד, לצחצח במהירות ובסמכות גם בניגוד לרצונה, אך עם המון חמלה: 'אני יודעת שאת לא רוצה, מתוקה, אבל חייבים'. תוך ימים היא תפסיק להיאבק".
התרעות פיקוד העורף