ההחלטה: "מעל 20 שנים עבדתי בתחום פיתוח מערכות בהייטק. אחרי שיצרתי לעצמי ביטחון כלכלי, התוכנית המקורית שלי הייתה להפסיק לעבוד ולהתחיל לבלות ולטייל בעולם. בגיל 53 אכן הפסקתי לעבוד, טיילתי, עסקתי בתחביבים, ואז החלטתי שאני בכל זאת רוצה לעשות עוד משהו משמעותי בחיים. בעצה אחת עם המשפחה החלטתי ללכת על הוראה. נראה היה לי שזה יתאים, שגם אהנה וגם יש לי מה לתרום. רציתי גם להתחיל משהו חדש, מאפס, שבו אוכל להגיע מהר יחסית למצב שבו אני יכול להיות אפקטיבי. עניין אותי גם הגיל הזה, של הנוער, ההתחברות לעולמות הצעירים. סיימתי תוכנית להסבת אקדמאים להוראה במכללה האקדמית גורדון לחינוך, בשיתוף מחלקת החינוך של עיריית חיפה. אלה היו לימודים של שנה, שגם עושים בהם סטאז'. עשיתי את הסטאז' בבית הספר שבו אלמד השנה. די מהר השתלבתי.
"אני אלמד ספרות לבגרות וגם רובוטיקה. ספרות היא אהבה שלי מגיל צעיר. מאז שהייתי נער אני קורא. גם למדתי ספרות באוניברסיטה, יש לי תואר דו-חוגי בפסיכולוגיה וספרות.
"הסביבה תומכת ומפרגנת לי. רוב האנשים ששומעים שעשיתי את השינוי הזה מגיבים בצורה מאוד חיובית ותומכת, ואפילו מתרגשים. כולם מציינים את החשיבות של כניסת אנשים ותיקים ואיכותיים למערכת החינוך. אני גם רואה במערכת החינוך הרבה מורים מצוינים.
"מבחינת פרנסה, זה אכן מקצוע בעייתי. מורה לא יכול להיות מפרנס עיקרי במשפחה שרוצה לחיות טוב. אבל אני כבר במקום אחר בחיים".
האתגרים: "האתגר הכי משמעותי הוא להצליח לייצר לימוד מתוך עניין ואהבה אצל התלמידים, במיוחד בספרות, שזה מקצוע חובה. הנוער של היום פחות קורא, פחות מתחבר לטקסטים מורכבים וארוכים. מבחינתי, לנסות להנגיש להם את עולם הספרות – עולם מקסים בעיניי וגם מאוד מפתח את האישיות – זה אתגר מרכזי. אתגר נוסף הוא להצליח ללמד קבוצה גדולה, הטרוגנית, ולהגיע בה לכל התלמידים, כשהלמידה מגוונת ואיכותית. אתגר נוסף, אולי הכי חשוב, הוא יצירת קשר, קרבה ואמון. להיות משמעותי עבור התלמידים. במקום שבו אני נמצא כיום בחיים, זה נהדר. אני מאושר מהדרך שבחרתי".
כל הצלחה קטנה היא סיפוק גדול
ההחלטה: "אחרי שירות צבאי משמעותי עשיתי טיול לדרום אמריקה. כשחזרתי, התחלתי לחפש את עצמי מבחינת תעסוקה ועבדתי תקופה קצרה בהנהלת חשבונות. תמיד הייתה לי גישה לילדים, לנוער. הייתה לי מחנכת בתיכון, בשם בת ארז, שהעניקה לי הרבה. רציתי להעביר את זה הלאה. היו לי מחשבות על חינוך מיוחד, אבל גם חששות ופחדים. לא באמת ידעתי מה זה אומר. בגיל 26 נרשמתי לתוכנית לתואר ראשון במסלול חינוך מיוחד במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט. בהתחלה עשיתי מכינה.
"כל הסביבה אמרה לי: 'נעה, את יודעת כמה תרוויחי?'. אבל הייתי נעולה עם עצמי, אמרתי שאני הולכת אחרי הלב, הולכת לעשות מה שאני רוצה ואוהבת. לא הייתה לי התלבטות, למרות רעשי הרקע. גם אמרתי לעצמי שאדע להתפתח במהלך השנים, שאוכל למנף את עצמי ולעשות יותר".
האתגרים: "את הסטאז' עשיתי בבית הספר לחינוך מיוחד 'אדם', שבו גם אלמד השנה. במהלך הסטאז' היו לי מעטפת ואוזן קשבת בבית הספר וגם במרכז האקדמי. לעבוד עם תלמידים בחינוך המיוחד זה מאוד מאתגר. זה לדעת להכיל אותם. העבודה שלי גם לא מסתיימת באמת בשעה 16:00. היא ממשיכה איתי הביתה: ההתמודדויות, המחשבות, הרגישות כלפי התלמידים. יש גם אתגר בהכנת מערך שיעור שיהיה מותאם לכולם, כי כל תלמיד והמצב שלו. לדוגמה, אחד מתקשה לקרוא, לאחר יש קושי לתקשר. צריך לדעת לתווך להם, עם חשיבה עמוקה. הצלחות בחינוך המיוחד קורות באופן איטי, צריך המון סבלנות. אני מאמינה מאוד בתלמידים, בקשר האישי, באמון שנבנה איתם. כל תהליך שאני עושה עם תלמיד, כל הצלחה קטנה, הם סיפוק גדול עבורי. אני מאוד מתרגשת, מחכה לתחילת השנה".
ללמד את הנוער להיות קשוב
ההחלטה: "עד גיל 60 הייתי עורך דין בתחום המיסים. יש לנו עדיין משרד טוב ומצליח, שבו אשתי היא אחת השותפות. אחרי 40 שנים במקצוע הרגשתי שצריך לעשות משהו אחר. החלטתי לשלב את שתי האהבות שלי: טבע והוראה. התחלתי בכלל בלימודי קורס להדרכת טיולים במערכת החינוך. ב-2020 התחלתי כמדריך, ואז החלה הקורונה, והדבר הראשון שהתבטל הוא הטיולים השנתיים. אחרי זה היו עיצומים ומלחמה. בשלב הזה החלטתי לעשות הסבה להוראה. אני בוגר תוכנית חינוך יער להסבת אקדמאים של מכללת סמינר הקיבוצים. זו תוכנית מדהימה, בוחרים את המשתתפים בה בפינצטה. הלימודים ארכו שנה, ותוך כדי עשינו סטאז' והתנסינו בהוראה. אני גר בתל אביב, ואסע לירושלים שלוש פעמים בשבוע.
האתגרים: "כרגע בחברה הישראלית אנחנו לא מסוגלים להקשיב לדעה שונה משלנו, וזה בא לידי ביטוי גם בקרב הנוער. אחד האתגרים שלי הוא ללמד את הנוער להיות קשוב גם לדעה אחרת. לא חייבים לקבל, להסכים, אבל צריך להקשיב, לכבד ולבוא בנפש פתוחה. כמו כן, ללמד היום זה לא מה שהיה פעם. בתקופה שלי היה צריך להעביר אינפורמציה. היום האינפורמציה נגישה לכולם, AI יודע יותר טוב מהמורה הממוצע. לכן, החשיבות כיום היא לא בהעברת אינפורמציה אלא בהקניית כלים לחיים".
להיות עוגן עבור התלמידים
ההחלטה: "החלטתי ללמוד הוראה מתוך חוויה אישית שלי כתלמידה. לא הייתי תלמידה קלה, הלימודים לא עניינו אותי. עניינו אותי יותר חברים. הייתי נעדרת מבית הספר, היו לי פערים במקצועות מסוימים. בכיתה י"א המנהל זימן את ההורים שלי לשיחה ואמר שאם זה ממשיך כך, איאלץ להישאר כיתה. זאת הייתה נקודת המפנה בשבילי. זה הלחיץ אותי, והבנתי שאני צריכה לעשות שינוי כיוון. אותם מורים שהייתי עושה להם צרות היו גם אלה שאפשרו לי לעשות את השינוי הזה. הם שמו הכל בצד ובאמת התגייסו בשבילי, עשו איתי שיעורים פרטניים מעבר לשעות העבודה. סיימתי תיכון בתחושה שהיו שם אנשים שבאמת ראו אותי והאמינו בי, גם אם אני לא כל כך האמנתי בעצמי. זו הסיבה שהגעתי לחינוך. כמו המורים שהיו שם עבורי, אני רוצה להיות עבור התלמידים שלי.
"ההחלטה לעסוק בהוראה לא הפתיעה את הקרובים אליי כי אני מאוד אוהבת ילדים. התגובות היו: 'וואו, איך זה מתאים לך'. אני מנהריה במקור, שמונה שנים נמצאת באילת. אני בוגרת תואר ראשון וסטודנטית לתואר שני בחינוך מיוחד במכללה האקדמית לוינסקי-וינגייט, קמפוס אילת. את הסטאז' עשיתי בבית הספר שבו אני מתחילה ללמד.
"אחנך כיתה משולבת, שבה לומדים ילדים מהחינוך הרגיל ומשולבים ילדים מהחינוך המיוחד. אני מחכה כבר להתחיל".
האתגרים: "יש קצת ערפל, אין לי ודאות מלאה, כי זו הפעם הראשונה שאחנך כיתה. בסטאז' לא חינכתי כיתה. חינוך הוא עולם אחר, שבו יש לך בית משלך בבית הספר. אני מרגישה שיש לי הרבה הכנה, וגם תמיכה ומעטפת מכל צוות בית הספר. אבל יש דברים שרק ההתנסות עצמה תלמד אותי. השאיפה שלי היא כמובן להיות עוגן עבור התלמידים. במהלך הסטאז' ראיתי שהקשר האישי שנוצר עם התלמידים מביא לי הרבה סיפוק וגם תורם לי מאוד בעבודה. אצל התלמידים, קשר אישי משמעותי שנוצר בונה מוטיבציה ורצון להשתדל. זה מרגש מאוד".
התרעות פיקוד העורף