6 שנים של טלטלות מגיעות לקו הסיום: השמיניסטים מדברים

חמישה בני נוער מרחבי הארץ, שמתחילים היום את לימודיהם בכיתה י"ב, כותבים על השנים שעברו עליהם במערכת החינוך, שכללו קורונה ומלחמה, על שנת הלימודים האחרונה שנפתחת היום ועל התקוות והחששות לקראת העתיד

דודי פטימר צילום: דודי פטימר
עקבו אחרינו
תלמידי תיכון
תלמידי תיכון | צילום: נועם רבקין פנטון פלאש 90
2
גלריה

שנה שהוכיחה שאנחנו דור חזק

"אני נורא מתרגשת לקראת השנה החדשה, אבל גם חוששת, שגם השנה הזאת תהיה מלאה בטלטלות כמו רוב שנות הלימוד שעברנו. חווינו שנה מטלטלת שהוכיחה לי, ואני די בטוחה שגם להורים ולסביבה שלנו, כמה אנחנו דור חזק. למרות כל הדברים שאנחנו עוברים, אנחנו ממשיכים ללמוד ולא מוותרים על העתיד שלנו ועל תעודת בגרות מלאה, על אף שרוב שנות הלימוד שלנו התפקששו בגלל מצב ביטחוני או קורונה.

הקורונה והלמידה מרחוק גרמו לפיגור רציני בחומר. הסבבים שהיו לנו פה, בעוטף, ובנוסף המלחמה המתמשכת גרמו לחרדות. מעבר לחרדות מהמצב הביטחוני, פחדתי שלא אצליח לסיים את כל 12 שנות הלימוד עם תעודת בגרות מלאה, שלא אוכל לעמוד בכל מה שתכננתי. פחדתי לקראת העתיד שלי. לא הייתה שנה רציפה במשך שש שנים שבה למדנו באופן מושלם. בסבבים, בכל פעם שלחו אותנו הביתה לשבוע או יותר, והמלחמה שלחה אותנו רחוק מהבתים שלנו.

הייתי מפונה באילת במשך 11 חודשים. בחודש הראשון הכל היה תחת הלם. לא הצלחתי לעכל לאן הגעתי, מה קרה ומה עברתי. מהר מאוד המסגרות החינוכיות דאגו לנו לחזרה לשגרה. באילת הלמידה לא הייתה למידה רגילה, היא הייתה יותר בשביל להוציא אותנו מהמקום שהיינו בו כדי שלא נשקע בעצמנו ובחרדות. היינו לומדים פה ושם שלוש שעות וחוזרים למלונות. למדנו בהתחלה בבית באילת ומשם עברנו לבית ספר שפתחו במיוחד בשבילנו. שם התחושה כבר השתפרה והתחלתי להרגיש יותר בנוח.

לאחר מכן, באזור מרץ, נסגר בית הספר כי רוב התושבים חזרו לשדרות. אני ועוד חברים בודדים שנשארו באילת נותרנו בלי מסגרת עד שהצטרפנו לבית ספר של מפונים מהצפון, ושם שוב הייתי צריכה להיכנס למקום שבו כולם מכירים את כולם ואני חדשה, לבד. החומר שלמדתי שם לא תאם לרמת הלימוד שלי בשדרות, מה שגרם לי, כשחזרתי לבית הספר לאחר הפינוי, להרגיש מין חוסר אונים. כולם היו בנקודה אחת ואני הייתי צריכה להדביק קצב, דבר שמאוד הקשה עליי.

המורים היו בשבילנו אוזן קשבת ומקום בטוח. הם לא ויתרו על אף תלמיד, תמכו בנו בכל מה שעברנו למרות שהם בעצמם חווים את אותם דברים. מי שכן הייתי רוצה לפנות אליו כגורם חינוכי הוא מי שנמצא בראש. כדי שהתלמידים שממשיכים עכשיו לא יחוו את התסכול שאנחנו חווינו, הייתי ממליצה פשוט להיות שם ולהקשיב. לזכור תמיד שאלו ילדים שמתמודדים עם דברים קשים. הייתי רוצה שיבואו יותר לקראת הילדים, שינסו להוציא את המיטב גם כשקשה ושישקיעו יותר בתחום הרגשי.

ולילדים שקוראים את זה ומזדהים עם התסכול והקושי, אני מציעה: אל תוותרו! עם כמה שקשה עכשיו, בשנייה שתעברו את זה, אתם לא תצטערו. כיתה י"א הייתה קשה אבל בזכות כוח הרצון שלי והצוות החינוכי עשיתי את זה. תמצאו לכם בן אדם שידחוף אתכם קדימה, ותנצלו את הזמן הזה כדי ללמוד ולהצליח".

התרגשות, לחץ, אי-ודאות

"מצד אחד אני מאוד מתרגשת, ומצד שני אני קצת בלחץ. אני מתרגשת כי בכל זאת, גדלתי, אני בכיתה י"ב, לקראת סיום 12 שנות לימודים, שזה עוד פרק בחיים שלי. התפתחתי, למדתי על עצמי דברים חדשים, רכשתי ידע, הכרתי אנשים שיהיו איתי בהמשך הדרך.

למה אני לחוצה? כי אני מתחילה עכשיו את הדרך שלי לצבא – אני מתגייסת בעוד שנה וחצי. יש אי-ודאות לקראת זה: מסגרת חדשה, ועוד מסגרת צבאית, מקום חדש, עם אנשים חדשים, זה ממש להתחיל עוד פרק בחיים שלי. היום יש לי את הסביבה הבטוחה שלי, שזה המורים שלי ובית הספר שלי, הם יודעים מי אני ואני כבר התרגלתי אליהם, אז יהיה מוזר להתחיל במקום חדש.

בשנים האחרונות עברנו המון, כמדינה וכאנשים. עליי עברו פחד ודאגות. בקורונה פחדתי לאבד אנשים קרובים אליי, ב-7 באוקטובר ובמלחמת “חרבות ברזל" היה לי בעיקר חשש על המקום שלי, על המדינה שלי, על החיילים ועל איך המדינה תיראה אחרי המלחמה מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות. במלחמה עם איראן הייתי לחוצה כי זה היה ממש על תקופת הבגרויות. לא ידעתי מה יהיה איתן ואם נעבור שוב לזום, כמו בתקופת הקורונה. היו המון שאלות.

תוכניות גדולות לשנה הזאת

בנימין צימר
בנימין צימר | צילום: פרטי

"אני מתרגש מאוד מתחילת השנה. זאת השנה האחרונה שלי במערכת החינוך ובסיומה אני בעצם נפרד ממה שחוויתי ב-12 השנים האחרונות: הלימודים, המבחנים, הבגרויות וגם החברים. לאחר מכן אני אתחיל בישיבה או במכינה ואחר כך אתגייס ואעבור לשלב הבא בחיים. יש לי כבר תוכניות גדולות לשנה הזאת, לעצמי ולישיבה, ואני כבר ממש מצפה ליישם הכל ולדחוף את הישיבה ואת עצמי רחוק כמה שאני רק יכול.

שש השנים האחרונות היו מאוד מאתגרות מבחינה לימודית. בגלל הקורונה והמלחמה לא הייתה שגרה רגילה וגם לא תמיד הייתי פנוי ללמידה. התנדבנו בסניף שלנו המון ואבא שלי היה מגויס, אז היה צריך גם לעזור בבית. יצא שכמעט לא למדנו מסודר בשנים האלה ונוצרו פערים גדולים בחומר. אבל ברוך השם, הישיבה עזרה לנו מאוד והמורים תמכו בנו עד הרגע האחרון, ובסוף באמת הצלחתי בלימודים ובבגרויות.

אני מחכה מאוד לגיוס שלי כי אני רואה חובה וזכות כיהודי בארץ ישראל להילחם למען המדינה שלי ולהגן עליה. אז אני שואף לכך ומתאמן להגיע להכי גבוה שאפשר בצבא.

אם הייתי יכול, הייתי משנה במערכת החינוך את העומס הלימודי שיש ואת נושאי הלימוד שבהם מתמקדים כרגע במערכת החינוך. הייתי שמח אם היה לנו פחות עומס של בגרויות כמו שיש עכשיו והיו משקיעים את הזמן הזה בשיעורי הכנה לחיים, כמו כלכלה, אמונה, אישיות והכנה לצבא, ככה שנצא לחיים עם ידע משמעותי שיתרום לנו המון בהמשך ונוכל לתרום הלאה".

אין מספיק מקום למצב הרגשי שלנו

"יש לי תחושות די מעורבות לקראת שנת הלימודים הקרובה. מצד אחד, ברור שיש התרגשות. זאת השנה האחרונה שלי אחרי 11 שנות לימוד, ויש בה כל הסיומים, המסיבות והדברים שעושים בפעם האחרונה עם החברים. אני גם מסתכלת אחורה על הדרך שעברתי כנערה בתוך מציאות ממש לא צפויה, עם כל הדברים הטובים והמאתגרים שהיו בדרך, ויש משהו מרגש בלסיים את המסע הזה עם החברים שלי.

מצד שני, אני מרגישה שהיום אני מגשימה את עצמי ומבטאת את הקול והיצירתיות שלי הרבה יותר דווקא מחוץ לבית הספר. לפעמים אני מרגישה שאני חוזרת לבית הספר בעיקר כי צריך, ופחות כי זה מקום שמקדם אותי או עוזר לי להבין מה אני רוצה לעשות וליצור בעולם. הייתי שמחה שבית הספר יהיה מקום שעוזר לנו יותר לגלות במה אנחנו טובים, מה מעניין אותנו ואיך כל אחד יכול להביא את עצמו לידי ביטוי.

אלה היו שש שנים מאוד מורכבות. כל פעם קרה משהו אחר והיינו צריכים להסתגל מחדש למציאות. באיזשהו שלב אפילו התרגלתי לחוסר היציבות הזה, ואני חושבת שזה הפך אותי להרבה יותר גמישה, אבל כאדם מאוד רגיש זה לא היה פשוט בכלל. אחד הדברים הכי קשים לי הוא המעבר בין מה שקורה בחוץ ובין מה שמצפים מאיתנו בבית הספר. לפני רגע היינו במציאות של טילים יום ולילה, ופתאום צריך לחזור ולהיות הכי מרוכזים, להצטיין ולהתכונן לבגרות. כשהיו זומים, למשל, אני בכלל לא הייתי ממוקדת בהם. הייתי עסוקה בהקמת חמ"לים ובפרויקטים למען הקהילה, כי זה מה שהרגשתי שנכון לי לעשות באותו רגע.

לפעמים ההרגשה היא שאין מספיק מקום למה שעברנו ולמצב הרגשי שאנחנו נמצאים בו. הייתי רוצה שיהיה יותר מקום גם לדברים כמו חוסן אישי, ויסות רגשי ושיח על מה שאנחנו עוברים. הייתי רוצה שיהיה הרבה יותר דגש על המצב הנפשי והרגשי של בני הנוער. עברנו בשנים האחרונות דברים גדולים מאוד בגיל מאוד צעיר, ואי אפשר להתעלם מההשפעה שלהם. אני מרגישה שאנחנו דור שהתבגר מהר בגלל הדברים שנאלצנו לחוות.

בסוף, בגיל שלנו אנחנו אמורים להתעסק בדברים של בני נוער – חברים, מסיבות, מערכות יחסים וכל הדברים הרגילים של גיל ההתבגרות. במקום זה, מצאנו את עצמנו מתעסקים גם בשאלה אם הגענו למרחב המוגן בזמן ואם כולם בסדר. אלה דברים הרבה יותר מורכבים, והייתי רוצה שמערכת החינוך תיתן להם יותר מקום.

והדבר השני הוא הגשמה עצמית. הייתי רוצה שלא נתעסק רק במתמטיקה, אנגלית, לשון וציונים, אלא שיעזרו לנו להבין מה אנחנו אוהבים, במה אנחנו טובים ואיך אפשר לפתח את זה.

הייתי רוצה שמקבלי ההחלטות פשוט יצאו יותר לשטח ויראו אותנו באמת. אני חושבת שהנוער של היום שונה מהנוער של פעם. המציאות שלנו אחרת, הדברים שמעסיקים אותנו אחרים וגם מה שעברנו בשנים האחרונות השפיע עלינו מאוד. לפעמים יש תחושה שממשיכים באותו פורמט כי הוא כבר קיים וככה המערכת רגילה לעבוד. אבל אם המציאות השתנתה, וגם בני הנוער השתנו, צריך לבדוק מחדש מה מתאים לנו. הייתי רוצה שפשוט ישאלו אותנו. שיפגשו בני נוער וישמעו מהם מה חסר להם, מה עובד ומה לא עובד. יש המון בני נוער שיש להם מה להגיד והם יודעים להסביר מה הם צריכים. צריך להקשיב להם.

אני מתרגשת לקראת הגיוס. זה שלב מאוד משמעותי בחיים, ואני חושבת שאפשר ללמוד ולהתפתח בו המון. אבל לצד ההתרגשות יש גם הרבה חוסר ודאות. אני עדיין לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות ולאיזה כיוון אני אלך, והאמת היא שזה גם עוד לא מעסיק אותי במיוחד. אני כן חושבת שאם הייתה לנו היכרות קצת יותר מוקדמת עם המערכת הצבאית, עם התפקידים ועם האפשרויות שיש, זה היה יכול לעזור לי להבין יותר לאן אני מכוונת".

שמחה ועצב מעורבים

"התחושה מוזרה, כיוון שמדובר בשנה האחרונה שלי בבית הספר. אחריה, השגרה הרגילה שלי תשתנה בבת אחת, כך שיש לי תחושות מעורבות של שמחה ועצב.

בגלל הקורונה הצטמצמה הנוכחות בבית הספר והשיעורים עברו לטלפון. לימודים כאלה לא באמת עוזרים לתלמיד להבין את החומר. בנוסף, היו גם לחץ ופחד שנוצרו בעקבות המלחמה.

כשאסיים תיכון, ארצה ללמוד הרבה דברים: שפות, תרבויות שונות, אמנות על כל סוגיה.

הייתי רוצה שיושם יותר דגש במערכת החינוך על נושאי הווי ופעילויות מהנות. כי אם שגרת בית הספר תהיה רק לימודים, בסופו של דבר התלמיד עלול לשנוא את ההגעה לבית הספר.

הקיץ פגשתי נוער יהודי, כשהשתתפתי במחנה הבישול 'מבשלים שלום' של הארגון הסביבתי 'רשת ירוקה'. השבוע הזה במחנה היה מהטובים והמיוחדים בחיי. הכרתי אנשים מתרבויות אחרות ולראשונה הקשבתי לצד השני. הם שאלו שאלות רבות והסתקרנו לשמוע את דעותינו ומחשבותינו עליהם, וכך היה גם מצידנו. זה מהותי שצעירים יהודים וערבים ישתתפו במיזמים כאלו, וכך נוכל להכיר ולהבין אחד את השני ולמוסס חומות, במקום לחיות במתח תמידי בין שני עמים נפרדים".

תגיות:
מערכת החינוך
/
בני נוער
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף