בראיון גלוי: מנכ"ל בית הנשיא חושף את הסיפור המשפחתי מאחורי המאבק בחרמות

"תפקיד חיי הוא להיות אבא. אני אב לארבעה ילדים, ובסוף הפחדים שלנו מתנקזים לילדים ולשלומם. כששומעים ילד שעבר פגיעה, הסיפור לא עוזב אותך. אתה חושב עליו, וגם על זה שזה יכול להיות הילד שלך.

"הפורום נולד ממפגש של הנשיא ורעייתו מיכל עם עמותות, הורים וילדים שעברו חרם. השתתפתי ושמעתי את הסיפורים. הנשיא שאל איך אפשר לעזור, ותוך כדי הדיון העברתי לו פתק שאקח את הנושא עליי. אחר כך ישבנו לחשוב איך הופכים את זה לעבודה משותפת. זו פעם ראשונה שאני עומד בראש משהו שהייתי שמח שלא יהיה בו צורך".

"כשבדקנו מה קיים, גילינו שלמשרד החינוך יש מוקד, למשרד הרווחה יש מוקד, יש את מוקד 105 ויש מענים של רשויות ועמותות. אבל בסוף, כששואלים ילד שחווה חרם או פגיעה למי הוא פונה, הרבה פעמים אין לו מושג. יש הרבה אפשרויות, אבל הילד בקצה לא יודע למצוא אותן.

"לכן הקמנו את האתר ׳זה עלינו׳, שמרכז תחת קורת גג אחת את האפשרויות לסיוע. ילד שעבר חרם נכנס למסלול שמיועד לו, הורה למסלול אחר, ויש גם מסלול לצוותים חינוכיים. המטרה היא כתובת אחת שמאגדת את האפשרויות. השם נבחר משום שזו אחריות של כולנו: הורים, מנהלים ואנשים בחברה שצריכים לראות את האחר ולהושיט יד".

"בהתחלה היו אגו, מתח וחשדנות טבעית. אמרתי סביב השולחן שלא מעניין אותי איזה משרד עשה יותר ואיזה פחות. המטרה היא לשלב ידיים למען הילדים.

"יש לנו קבוצת וואטסאפ ייעודית של חברי הפורום. כשמגיעה פנייה על בית ספר בעיר מסוימת, מעלים אותה ובודקים מי מכיר את המקרה ומי יכול לסייע. לכל מקרה שאנחנו נחשפים אליו מנסים למצוא את הגורם המתאים ולעקוב אחריו. הרשויות המקומיות חשובות מאוד, כי לפעמים ראש עיר יכול לתת מענה מהיר. החיבור אמור להוריד חסמים ולמנוע מצב שהילד נופל בין הכיסאות".

"קיבלתי הודעה מאמא לילדה מעיר חזקה במרכז הארץ. היא סיפרה שבתה לא למדה מתחילת השנה, ושכשהוצע לה בית ספר אחר היא פגשה שם ילדים שהתעללו בה. אחרי שעתיים ביקשה שיוציאו אותה משם. האמא הייתה מיואשת ותיארה ילדה במצוקה קשה, שחשבה לפגוע בעצמה. הבקשה שלה הייתה בסיסית: שהבת שלה תוכל ללמוד ולהרגיש בטוחה.

"פנינו לראש העיר, הוא טיפל בנושא אישית ונוצר קשר עם המשפחה. זה מקרה שאנחנו מלווים, ואני שואל מדי שבוע מה הסטטוס. לא מספיק להגיד שהפנייה הועברה. צריך לראות מה נעשה. לפעמים הפגיעה כבר עמוקה וצריך מענים נוספים. כל הורה רוצה לדעת שהילד שלו הולך בבוקר למקום מוגן, אבל לפעמים גם המובן מאליו לא מובן מאליו".

"במקרים שמגיעים אלינו אנחנו בודקים מי מטפל ומלווים את המשפחה, את הילד או את בית הספר, כדי לוודא שקיבלו מענה. סיפרתי בכנס על ילדה שעברה חרם, ואחרי ההרצאה ניגשה אליי מנהלת שזיהתה את המקרה. היא סיפרה מה עשתה ומה עדיין חסר. חיברנו אותה לרשות, ובמקרה הזה הילדה עברה בית ספר.

"אבל מעבר בית ספר אינו הפתרון לכל ילד, וטיפול שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר. צריך להבין את המקרה ולדייק את המענה. החיבור בין הגורמים עזר להתגבר על הבירוקרטיה. במקרה הזה הבירוקרטיה באמת יכולה להרוג. המטרה היא להוריד חסמים ולתת מענה מהיר ומדויק ככל האפשר".

"לשתף מישהו ולא להתמודד לבד"

"הבת שלי סיפרה שבאחת ההפסקות היא ושתי חברות ראו ילדה יושבת לבד וניגשו להזמין אותה לשחק. הגיעה קבוצה מהכיתה המקבילה ושאלה למה הן מתערבות: זו לא הכיתה שלהן. המורה שהגיעה אמרה לכל קבוצה לחזור לכיתה שלה, וכך סיימה את האירוע.

"זה הדהים אותי. בבית אנחנו מחנכים למעורבות חברתית, לראות ילד שצריך עזרה ולהושיט יד. למחרת ניגשתי למנהלת. אמרתי שאני לא חושב שהמורה פעלה ממקום רע; לא היו לה הכלים לדעת איך לטפל בסיטואציה. המנהלת בדקה וטיפלה. האירוע הגיע אלינו כי שאלנו בארוחת הערב והבת שיתפה. הוא המחיש לי שצריך לתת כלים גם להורים וגם למורים, ולא להניח שהם יודעים אוטומטית מה לעשות".

"המטרה היא להתחיל בגילים מאוד צעירים. כבר עכשיו יש באתר הייעודי של התוכנית מערכי שיעור לפי שכבות גיל, מכיתה א׳ ומעלה, כדי שבתי ספר וצוותים חינוכיים יוכלו להתחיל להעביר את המסרים. המערכים בנויים על שלוש המ"מים: מודעות, מניעה ומעורבות. אני מאמין שככל שנהיה מעורבים יותר, כהורים, מורים, מנהלים ויועצים, נוכל לפגוש את הפגיעה כשהיא עוד קטנה, לפני שתתפתח לאירוע גדול עם פגיעה נפשית עמוקה. זו גם המטרה במתן הכלים: לעזור למבוגרים להבין מה הם רואים ואיך אפשר לפעול".

---

"כשהייתי ילד לא היו סמארטפונים ורשתות חברתיות. בעיה הייתה יכולה להישאר בתוך בית הספר ולהגיע לטיפול המורה. היום הילד לוקח את זה איתו הביתה. פגשתי ילדה שהפגיעה בה התחילה בכלל מתגובות לסרטון שהעלתה לרשת, ורק אחר כך הגיעה גם לבית הספר.

"היא בחרה לשתף בסיפור שלה, ובהמשך ילדים אחרים התחילו לפנות אליה. לפעמים לילד נוח יותר לדבר עם ילד אחר מאשר עם מורה או הורה. לכן המסר שלי הוא לשתף מישהו ולא להתמודד לבד. אנחנו גם משתדלים להיות מעורבים בבית ולדבר הרבה עם הילדים, אבל אני יודע שזה אף פעם לא יהיה הרמטי".

"אנחנו עובדים עם ׳סיסמה לכל תלמיד׳, שיש לה תשתית פרוסה ביותר ממאה רשויות. המטרה היא תוכנית חינוכית־קהילתית שמחברת בין בית הספר, הרשות, ההורים ושאר הגורמים. הרשות צריכה להיות חלק מהמענה היומיומי, ולא רק להצטרף לדיון.

"אנחנו מקווים להתחיל בתחילת ינואר פיילוט ב־12 ערים. אחריו נוכל לדייק את התוכנית ולהרחיב אותה לרשויות נוספות. יש התעניינות רבה, אבל זה תהליך שנבנה. המטרה היא ליצור מעטפת סביב הילד ולתת למבוגרים שפוגשים אותו כלים משותפים".

"אני מאמין בהערכה ובמדידה, וגם בתוכנית הזאת הכוונה היא למדוד. התוכניות עדיין בבנייה, ואחד הדברים שמעסיקים אותנו הוא למצוא את הדרך המיטבית לעשות את זה. צריך לבחון בתי ספר באופן פרטני, משום שכל עיר וכל בית ספר שונים, וללמוד אילו כלים להוסיף, להוריד או לשנות.

"אבל אני אומר גם לחברי הפורום: ההצלחה שלנו לא נמדדת בכמות לייקים, שיתופים או מחמאות. אם קמתי בבוקר ועזרנו לילד אחד או לילדה אחת, הושטנו יד והם שיתפו וקיבלו עזרה, מבחינתי זו כבר הצלחה.

"הכוונה היא שכלי ההערכה יעזרו גם להגיע לרמת הפרט בבית הספר, כדי לדעת שאנחנו לא מפספסים חלילה ילד שעובר פגיעה כזאת. המטרה אינה להסתפק במגמה כללית, אלא להגיע גם לילד עצמו".

"לא לשתוק ולא להגיד שזה לא קשור אליכם"

"להשקיע זמן בשיחה. אנחנו משתדלים לאכול ארוחת ערב משותפת ולדבר על היום: מה למדו, מה היה עם החברים, עם המורים. זו הייתה הדרך שבה שמענו גם את הסיפור של הבת שלי.

"כולנו עסוקים ומחוברים לטלפונים. אני מציע לקחת חצי שעה בערב, לשים את המכשירים בצד, לכבות את הטלוויזיה ולהיות עם הילד. מעבר לזה, לחנך למעורבות: לגשת לילד שיושב לבד, להזמין אותו למשחק, לשתף ולספר למבוגרים כשרואים שמישהו צריך עזרה. זה משהו שאנחנו יכולים להעביר מדור לדור".

"לילד שנפגע אני רוצה לומר קודם כול שהוא לא לבד. יש כלים ויש דרך לעזור. אפשר לשתף הורה, מורה, מנהל, יועצת או חבר טוב. הוא לא צריך לשאת את המשא הזה לבדו.

"ולילדים האחרים: לא לשתוק ולא להגיד שזה לא קשור אליכם. לגשת, להושיט יד, לשאול אם צריך משהו ולספר למורה שמציקים לילד. לא במקרה קראנו לזה ׳זה עלינו׳. לכל אחד יש תפקיד. בסוף אנחנו רוצים שילד יקום בבוקר וילך למסגרת החינוכית בתחושה שזה המקום הכי בטוח שלו, ושההורה יֵדע שהפקיד אותו בידיים בטוחות".