הכשרה לקויה למורים
בסקר התלמידים התמונה הייתה דומה. "המחקרים העצמאיים שלנו בדקו מה קורה למעמדם החברתי של ילדים שמשתמשים בתוקפנות שאינה פיזית, כמו הפצת שמועות, עקיצות ציניות או נידוי מקבוצות, וגילינו שהוא משתפר", הוא מסביר. "כששאלנו תלמידים מאיזה מעמד חברתי מגיעה התוקפנות בכיתה, התוצאות הראו ש-70% מהתוקפנות מגיעה מהילדים המקובלים והכי מקובלים בכיתה, שהם דווקא קבוצה קטנה".
לדבריו, "חרם אינו בעיה של חוסר ויסות רגשות, והסיפור הוא לא ‘אין ילד רע, יש ילד שרע לו’. חרם הוא מאבק כוחות מובהק על מעמד חברתי, שבו, לדוגמה, סגנית מובילת הכיתה מתהפכת על הילדה המקובלת ביותר. הצעד הזה משפר את הפופולריות של המארגנים, ולכן ילדים חוזרים עליו שוב ושוב".
לדבריו, המורים מתמודדים עם מציאות מורכבת בנושא, בעיקר אחרי שנים של קורונה ומלחמות: "הנחיית כיתה של 35 ילדים שעברו את השנים האלה דורשת מיומנות ברמה גבוהה מאוד. לגרום ל-35 ילדים להביט בעיניים זה לזה, לראות את הכאב של האחר, להקשיב ולדבר מהלב – זו לא אינטואיציה. מורים לא יודעים איך לעשות את זה, וכשסתם אומרים להם ‘תעשו’, זה פשוט לא עובד".
מחנכי הכיתות הם חלק מהתהליך. "אנחנו מכשירים אותם באמצעות הדגמה חיה", צ’ונה מסביר. "כיום, רוב ההכשרות שניתנות למחנכים באקדמיה או בהשתלמויות מבוססות על תיאוריות ודיבורים – אומרים להם ‘תעשה ככה, ואם זה לא עובד, תעשה אחרת’. אבל מי שמלמד אותם לרוב לא יישם את זה בעצמו בכיתה. משרד החינוך חייב להיפתח ולאמץ דברים שעובדים בשטח. להפריח סיסמאות על ענישה ועל ‘אפס סובלנות’ זה בחינם. צריך לשנות מהיסוד את הכשרת המורים".
גם ילדים שמרגישים שקופים
"הפגיעות החברתיות הן בעיה שהולכת וגוברת לצערנו, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, ולרוב אין בהן כתובת ברורה של אחראי. אם מישהו נפצע – קיים פרוטוקול טיפול ברור בעניינו. פגיעות חברתיות, לעומת זאת, נמצאות מחוץ לתחום מבחינה זו. הילד, הנער, ההורה, או המורה נשארים איתן לגמרי לבד, כיוון שהסוגיה הזו אינה זוכה לפרוטוקול טיפול ממוסד. גם בתחום המניעתי לא מוקצים מספיק משאבים ליישום ולתרגול מיומנויות חברתיות במהלך שנות היסודי והתיכון".
"במסגרת זו יצאנו בפרויקטים מיוחדים, כמו ‘הסיור החברתי’ שמתקיים בחמישה גני חיות ברחבי הארץ. אנחנו יוצאים מבין כותלי בית הספר ולומדים מהמרחב איך לדאוג לרווחת הפרט בתוך הקבוצה: איך דואגים לנמר הספציפי או לקוף הספציפי בתוך הקבוצה שלהם. ואנחנו רואים את האימפקט העצום שהפרויקט הזה מייצר על חדרי המורים".
מיזם נוסף של "כנפי דרור" מאפשר לילדים שעברו פגיעה חברתית לכתוב שיר, להפיק אותו ולצלם לו קליפ. "הופענו עם השירים האלה בפני ראש הממשלה ובכנסת בהקשרים שונים", מספרת רז. "זה כלי חזק מאוד שבו הילדים מספרים בעצמם את סיפורם והופכים למשפיעים ממקור ראשון. כמו כן, יצרנו שיתוף פעולה מעניין עם התוכנית ‘החבר’ה הטובים’ בערוץ הילדים, שבמסגרתו אנחנו מפעילים תוכנית שמלווה מיזמים חברתיים בכיתות ד’, ה’ ו-ו’".
ההפך מחרם – שייכות
חרם אינו מסתיים כשהילדים מפסיקים בהתנכלות לילד שהודר. לעיתים, הפגיעה ממשיכה ללוות אותו זמן רב, והוא מתקשה לחזור לקשרים חברתיים, נמנע ממפגשים ומאבד את הביטחון ביכולתו להשתלב. עמותת "רקפת", הפועלת 13 שנה להפחתת בדידות, הימנעות וחרדה חברתית, מסייעת לילדים ולבני נוער שנפגעו מחרמות בבנייה מחודשת של תחושת השייכות.
גם לדברי דפני, הקורונה והמלחמה החמירו את קשיי ההשתלבות החברתית והגבירו את החרמות: "הקורונה והמלחמה לימדו דור שלם שאפשר לחיות בלי לפגוש אנשים. הבית הפך למקום בטוח, המסך הפך לחלון לעולם, ולהיכנס שוב לכיתה, לקבוצה או לשיחה נעשה דבר מפחיד הרבה יותר. לילד שכבר חווה חרם, ההסתגרות הזו היא מלכודת: ככל שהוא נמנע יותר, הכלים החברתיים שלו נחלשים והוא עוד יותר בודד ופגיע".
את היקף הבעיה הוא ממחיש באמצעות נתוני העמותה: "מתחילת 2026 קיבלנו יותר מ-2,500 פניות של משפחות לקבוצות הנוער שלנו, בממוצע כ-250 בחודש. הביקוש גדול מהמענה: יש אזורים שבהם עשרות משפחות מחכות לקבוצה שעדיין לא קיימת".
דפני מבקש להדגיש שהבעיה אינה נפתרת בהפסקת החרם או בהענשת הפוגעים. "ההפך מחרם הוא לא רק ‘לא להחרים’", הוא מדגיש. "ההפך מחרם הוא שייכות, ואת השייכות צריך לבנות בכל כיתה ובכל קבוצה".
התרעות פיקוד העורף