כשהתברר שההרחבה המיוחלת קשה להשגה, התחלפה המשימה: לא לשכנע איש מרכז שהפך לפתע לביביסט, אלא להחזיר הביתה מצביע ימין שכועס עליו או פשוט איבד את החשק להצביע. לבוחר כזה לא צריך למכור ליכוד מושלמת. צריך לגרום לו לחשוב שממשלה בראשות המחנה האחר מסוכנת בעיניו יותר מן הכעס שיש לו על נתניהו. כך הקיטוב אינו תוצר לוואי. הוא שימושי. מערכת המשפט, איראן, הגיוס, זהות המדינה, התקשורת, ועדת החקירה, "השמאל" - כל אחד מן הנושאים האלה מאפשר לנתניהו להחזיר מצביע מאוכזב מן החשבון שהוא מנהל איתו, אל החשבון שהוא מנהל עם המחנה שמנגד.
מאחורי כל אלה מסתתרת עוד שכבה, והיא קשורה פחות לבוחרים ויותר לנתניהו עצמו. ראש הליכוד בונה גם את הסיעה שאיתה יתעורר בבוקר שאחרי הבחירות. אם יקים ממשלה, נאמנים תמיד מועילים. אם לא יקים ממשלה, החשיבות שלהם תגדל מאוד: נתניהו יודע מה קורה במפלגה אחרי הפסד. כל עוד הוא מסוגל להוביל את הליכוד לשלטון, המתחרים הפנימיים יכולים לחכות. אך כללי המשחק משתנים בו ברגע שנוצר רושם שהוא כבר אינו מסוגל, וכל אלה אשר במשך שנים הסבירו שאין לו תחליף, עלולים לגלות לפתע שהגיעה העת "לחשוב על טובת התנועה".
הרכב הסיעה חשוב משום כך כמעט כמו גודלה. אדם שחייב לנתניהו את מקומו ברשימה, נכנס לכנסת בחוב פוליטי ברור. הוא אינו חייב להיות נאמן לנצח, אבל נקודת הפתיחה שלו שונה מזו של ח"כ שנבחר מכוח בסיס עצמאי בפריימריז. הרשימה שנוצרה בעקבות הפריימריז והשריונים משאירה פחות מוקדי כוח עצמאיים מכפי שנתניהו היה עלול לפגוש בסיעה אחרת - וכל שריון מוסיף לנתניהו עוד שכבת הגנה.
אין אמון בשינוי
מחנה מתנגדי נתניהו כבר למד שמכנה משותף שלילי - "רק לא נתניהו" - יכול להספיק כדי להקים ממשלה, אבל אינו בהכרח מספיק כדי להחזיק אותה: ממשלת בנט-לפיד הוכיחה שאפשר לחבר מפלגות רחוקות מאוד; היא גם הוכיחה עד כמה שבירה יכולה להיות קואליציה שבה כמעט לכל שותף יש יכולת להפיל את המבנה כולו.
נתניהו מתמודד עם פיצול אלקטורלי במחנה שבו שאלת ההנהגה ברורה למדי. כמה מפלגות מתחרות על אותם מצביעים, אך כמעט איש מימינו אינו מתחרה בו ברצינות על ראשות הממשלה. בגוש השינוי יש יכולת להגיע לקהלים שונים, אבל ההיררכיה הפוליטית עדיין אינה מוסכמת. הרוחב האלקטורלי יצטרך להפוך ביום שאחרי ליכולת שלטונית.
לנתניהו יש כאן יתרון משמעותי: הציבור יודע איך נראית ממשלה שלו. אפשר לאהוב אותה, לתעב אותה, לפחד ממנה או להשתוקק אליה - אין צורך לדמיין אותה. גוש השינוי מציע משהו שעדיין לא קיבל צורה מלאה. ראש הממשלה העתידי אינו מוסכם לחלוטין. חלוקת התפקידים אינה ידועה. המחלוקות על גיוס חרדים וממשלת מיעוט כבר מונחות על השולחן. היחסים בין השחקנים אינם נטולי משקעים. מי שמצביע למחנה הזה מתבקש להאמין שלא רק שהמספרים יסתדרו, אלא גם האנשים שמאחוריהם.
במחנה שלו נתניהו זקוק למשמעת. בגוש השינוי המצרך החסר הוא אמון, והפערים שם כבר גלויים. איזנקוט הבהיר שגם אם גוש מתנגדי נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים ציוניים, אין בכוונתו להשאיר את הממשלה המכהנת בשלטון רק בשל כך; מבחינתו אפשר להציג ממשלה בלי לבקש דבר מן הסיעות הערביות, ולהותיר להן להחליט אם לתמוך, להימנע או להיעדר. ליברמן מיהר לשרטט קו אדום והודיע שלא יהיה שותף לממשלת מיעוט כזאת. בנט נמנע מעימות חזיתי, אבל גם אצלו פירשו את המהלך של איזנקוט כניסיון לדבר ישירות אל מצביעי המפלגות השכנות ולהציג את עצמו כמי שמסוגל להקים ממשלה בכל תרחיש.
איזנקוט צריך להוכיח שהגוש יכול להחליף שלטון בלי להתפרק מיד במאבק על הנהגתו. בנט צריך להראות שהניסיון שלו יכול לשרת את השותפות ולא רק את תביעתו לבכורה. כוחו של ליברמן לא יימדד רק במספר המנדטים שלו, אלא גם במספר המסלולים הקואליציוניים שהוא מסוגל לפתוח או לחסום. וכך עליו להוכיח שהקווים האדומים שלו אינם סוגרים מראש את המסלול לממשלה. לפיד יצטרך להוכיח שהוא מסוגל להיות שותף בכיר גם אם אינו האיש הראשון. כל אחד מהם יידרש, בשלב מסוים, לוותר על חלק מתביעת הבעלות שלו על המחנה. נתניהו כמעט מעולם לא נדרש לכך בתוך הגוש שלו.
לא רק אסון וכישלון
ובתוך כל זה, 7 באוקטובר נשאר הציר שסביבו כולם מסתובבים. עופר וינטר מבקש להראות שאפשר להישאר עמוק בימין ובכל זאת לדרוש ממנו הנהגה אחרת. איזנקוט ובנט רוצים להפוך אותו לכתב אישום נגד שיטת שלטון. ליברמן מחבר את המלחמה לגיוס ולשאלה מי נושא בנטל.
שאיפתם היא להפוך את הבחירות למשאל עם פשוט ככל האפשר: האיש שעמד בראשות הממשלה בזמן המחדל - צריך לסיים את כהונתו. אם הדיון יישאר בגבולות הללו, נתניהו נמצא במגרש הגרוע ביותר מבחינתו. הוא יכול להתווכח על חלוקת האחריות, להצביע על צה"ל, על השב"כ, על הקונספציה ועל מערכת הביטחון, אולם אינו יכול להתווכח עם עובדת היותו ראש הממשלה.
הדרך שלו לצאת מן המלכודת היא להאריך את ציר הזמן. במקום שהסיפור יסתיים בבוקר 7 באוקטובר, הוא צריך להימשך משם אל המלחמה, אל איראן, אל ההישגים הצבאיים ואל השאלה מי כשיר להוביל את המדינה בעימות הבא. כך הכישלון שבו הוא נושא באחריות מתערבב בהישגים שהתרחשו תחת הנהגתו. הקמפיין לא ינסה לגרום לבוחר לשכוח את הבוקר ההוא, אלא לשפוט את נתניהו על תקופה ארוכה בהרבה ממנו.
טליק גואילי, אלישע מדן ואיציק בונצל משתלבים היטב במהלך הזה. הם אינם רק "נציגי שכול ומלחמה". נוכחותם לצידו של נתניהו מאפשרת לו למנוע ממתנגדיו לנכס לעצמם את הגבורה והשכול ולהציג תמונה מורכבת יותר של 7 באוקטובר: אסון וכישלון, אבל גם גבורה, הקרבה, לחימה והמשך הנהגה. אם אנשים שהביוגרפיה שלהם נצרבה ביום ההוא עומדים ברשימתו, הוא מקבל תשובה פוליטית - לא תשובה לשאלת האחריות - לטענה שהאירוע כולו שייך למחנה שמבקש להדיח אותו.
יש כאן גם סיכון. ככל שנתניהו משתמש יותר בסמלי 7 באוקטובר כדי להסביר מדוע מגיעה לו עוד כהונה, כך הוא מחזיר את היום הזה למרכז הדיון. והזיכרון הציבורי אינו מתחיל ביום שבו צה"ל יצא למתקפה; הוא מתחיל בבוקר שבו המדינה קרסה. כל ניסיון לדבר על "מה עשיתי מאז" מחזיר כמעט מעצמו את השאלה "ומה קרה לפני". ובכל זאת נראה שנתניהו מעדיף את הסיכון הזה על פני ניסיון חסר סיכוי להעלים את 7 באוקטובר מן הבחירות.
התרעות פיקוד העורף