לעולם שלנו אין ממשלה שיכולה לתכנן עבור כל הגלובוס מה ייעשה בכל מקום ומה לא בסוגיית האקלים. אם הייתה ממשלה כזאת, היה בכוחה להחליט מה מייצרים, מה צורכים, מה עושים בפסולת, כמה מותר לזהם ומה יהיה עונשם של העוברים את הסף. אבל הממשלה הזאת איננה ולא תהיה, כל מדינה עושה כראות עיניה, ואף שהרעה מתקרבת מהר, הציבור אדיש.
אנשים רוצים רמת חיים, איכות חיים, צמיחה וצריכה, אף אם הכרסום המתמשך במשאבי כדור הארץ המתחמם מעמיד בספק את עתיד ילדיהם. הילדים הללו, בכל מקום על הגלובוס, יחוו אירועי קיצון בתוך מספר לא רב של שנים: בעולם המפותח, בעולם המתפתח, בים, באוויר וביבשה.
בישראל לא נעשה כמעט דבר להתמודד עם סוגיית האקלים; נהפוך הוא: בישראל עושים הרבה, אבל בתחום הילודה. ישראל היא המדינה "המייצרת" את המספר הרב ביותר של ילדים לנפש ב־OECD, וזה נושא מדובר מעט. מה שחסר לכך שאנשים ייתנו סוף־סוף את דעתם לעובדה שזמננו שאול – הוא הסברה. אם היה קיים ארגון מסבירים לאומי, עם מאות אלפי חברים, הוא היה מגיע אל הציבור כל יום למקומות העבודה, לבתים הפרטיים, למקומות הבילוי ולמוסדות התרבות והספורט.
הוא היה מציף את כולנו ברשתות החברתיות, בטלפונים, בשילוט, בטלוויזיה ובכל מקום שיש בו חשיבות להסברה. רק כך, עם פטיש על הראש, יש סיכוי שחומרת המצב תחדור בהדרגה למוחותינו ותשנה את התנהגותנו.
ארגון המסבירים הזה קיים, אך הוא אינו פעיל דיו. במקום לעסוק בייעודו הוא עוסק בדברים חסרי ערך. בחטיבה העליונה, בכיתות י' עד י"ב, ישנם מאות אלפי תלמידים שאינם תורמים דבר לאסון המתקרב, והם בדיוק "צבא הישע" שצריך היה להפנותו למשימה החשובה מכולן.
ההכנה לבגרות היא מיושנת ומיותרת, ואנחנו נתעורר ממנה בעוד כמה שנים כשהשאלה המובנת מאליה בפינו: "בכך עסקנו?". מאות אלפי המסבירים הפוטנציאליים יפעלו לא רק בקרב המבוגרים; הם ישקיעו לילות כימים בחינוך הצעירים מהם, שבבוא העת יחליפו אותם, ובכל מקרה יבינו מה קורה ויקדמו את העשייה אל תרבות מקיימת ומתקיימת. צריך לקוות שהממשלה בישראל ושר/ת החינוך בראש, יבינו את גודל השעה ויפעלו. את המאבק על עתיד קיומנו צריך לקדם בנחישות.
התרעות פיקוד העורף