חננאל ג'ראפי, חובש מד"א, התעורר בבוקר שבת ה-7 באוקטובר לקול מטחי הרקטות והאזעקות הרבות. "באותו הרגע עליתי על מדים מלאים כי היה לי ברור שיקראו לי, בתור כונן מד"א עם אמבולנס ליד הבית. שכן שמתגורר בסמוך אלי ביקש ממני לקרוא לו ברגע שיזעיקו אותי - ואכן כעבור דקות ספורות התקשרו, ושלחו אותנו לכביש 34, צומת ניר עם", סיפר בשיחה עם מעריב, "כ-500 מטרים לפני הצומת עברו מולי שני רכבי טויטה עמוסים במחבלים. הלב סירב להאמין למראות האלה, שהזכירו את הסרטים - שישה מחבלים, או אפילו שמונה, עמדו בארגז כשהם עם סרט על הראש וחמושים ברובי קלצ'ניקוב. אליאסף בר חיים שישב לידי הבין את הסיטואציה ואמר - תן גז הם מחבלים. כשהינו במרחק של כמה עשרות מטרים, הם חלפו לידנו וחטפנו צרור כדורים, אני נפגעתי בגב והצלחתי להמשיך לנהוג עוד כחצי קילומטר לתוך העיר, החלטה טובה שכן כל הכביש מחוץ לעיר היה עמוס במחבלים".
"באותה השעה לא ידעו על המחבלים שמסתובבים בעיר ואף אחד לא שיער תרחיש כזה", הדגיש, "החבר דיווח על המחבלים וגם על הפציעה שלי. בשלב הזה, יצאתי מהאמבולנס ונשכבתי על הרצפה, אבל הוא שיכנע אותי לקום לעברתי לאלונקה של האמבולנס והתקשר במקביל לחבר אחר - אביב שניאור, פרמדיק במד"א, בדק אם הוא בבית ופשוט קבע עובדה שאנחנו באים אליו. לא יכולתי לזוז וכבר התחלתי לירוק דם. זו היתה החלטה טובה שכן כל האזור של התחנה היה עמוס במחבלים. באותו הזמן בכלל היינו באמבולנס רגיל ולא ממוגן. בדרך נתקלנו באלעד קלימי, סגן ראש עיריית שדרות ואספנו אותו".
ומה קרה אחרי שהגעתם לאביב?
"אביב ואליסף טיפלו בי, יחד עם סגן ראש העיר, עד כמה שיכלו עם הציוד שיש באמבולנס רגיל, עד שהגיעו לשלב שצרחו בקשר שאם לא מוצאים דרך לחלץ אותי לבית החולים - אין כבר מה לעשות. לא יודע איך, אבל הגיע אלינו האמבולנס הממוגן היחיד, והעלו אותי אליו כשבמקביל היה שם עוד פצוע. באזור צומת גבעתי חברנו לאמבולנסים אחרים שפינו אותנו לבית החולים ומפה - אני כבר לא זוכר כלום, אבל יודע בוודאות - אם הם לא היו מתעקשים על פינוי - לא הייתי נמצא בחיים היום. השתחררתי בינתיים מבית החולים והיום אני נמצא אצל אחותי בפתח תקווה. אני סובל משברים בצלעות ובשכם, שיחלימו עם הזמן, ובעזרת השם יהיה בסדר".
ג'ראפי הוסיף: "אם המחבלים היו יורים עלינו בכל הכוח - לא היה לנו סיכוי להישאר בחיים, ולשמוע את כל מה שקרה אחר כך בעיר גורם להרבה צער וכאב, במיוחד שאיבדתי לא מעט חברים ומשפחה. אנחנו עובדים צמוד עם תחנת המשטרה בשדרות אז הכרתי טוב מאוד את השוטרים שנפלו בקרבות. מה שבטוח - כשאחלים, אני בפירוש מתכנן לחזור לאמבולנס, אני כבר ארבע שנים במד"א ואין סיכוי שזה יגרום לי להפסיק".
שניאור, פרמדיק בתחנת שדרות, שהציל את חיי ג'ראפי, שיחזר גם הוא את השבת השחורה: "התעוררתי בשעה מוקדמת באותו הבוקר, לבשתי בגדי שבת והתארגנתי ללכת לבית הכנסת. בשלב הזה החלו מטחים כבדים, מהסוג שגם אני בתור יליד העיר לא זוכר בתקופות שאינן מלחמה או מבצע צבאי. הבנתי שמשהו אחר קורה פה - לכן החלפתי לבגדי מד"א והתחלתי להתארגן לצאת לתחנה, כדי שאוכל להיות זמין לנסוע לקריאות במידה והיה צורך בכך. לפני שהספקתי לצאת מהבית - קיבלתי טלפון שאומר שיש צוות אמבולנס שנפצע מירי ונמצא בדרכו אלי. וידאתי שזה אכן ירי - ובמוקד ציינו שאי אפשר לצאת מהעיר עכשיו ושיורים על התחנה. שמחתי שהם הרגישו מספיק בטוחים כדי לבוא אלי".
"אחד מאנשי הצוות סיפר לי שהם נתקלו בטנדר עמוס במחבלים עם סרטים על המצח, מקלעים ונשק רב - זה היה הרגע שהבנתי שאנחנו נמצאים באירוע אחר", ציין עוד, "אני בעל אקדח פרטי - אז הבאתי אותו לסגן ראש העיר וביקשתי ממנו לעמוד מחוץ לאמבולנס ולשמור ובזמן שאני ניגש לפצוע, ובכל אותו הזמן שמעתי נהמת מנועים מוזרה ונהיגה פרועה, הבנתי שהמחבלים נמצאים מסביב לחנייה שלי".
לדבריו, בשלב הזה הבין שמדובר באירוע בעצימות גבוהה - לכן פתח קו עם המוקד והבין שלא ניתן יהיה לפנות בקרוב את הפצוע. "קראתי לאשתי - סטודנטית לסיעוד, וביקשתי ממנה להכניס את שלוש הבנות הקטנות שלנו לממ"ד, כי אני מביא פצוע לתוך הבית. הבנתי שלא יהיה ניתן לפנות אותו בקרוב - אבל מודה שעדיין לא באמת ניתחתי את האירוע כולו. בכל הזמן הזה נמשך הירי העז ברחובות העיר. תוך כדי שאליסף ואני מתלבטים מי ייסע לתחנה תחת אש כדי להביא את האמבולנס הממוגן, קיבלתי טלפון מאלאור טוויל - מתנדב גיבור שהגיע לתחנה תוך ירי ושאל לאן להגיע. יידעתי אותו שיש לי איש צוות פצוע וביקשתי שיגיע אלי - כשכל הזמן הזה אשתי מסייעת לי, ובמקביל מעסיקה את הבנות הקטנות שלנו. אלאור הגיע מלווה בפרמדיקים נוספים, ופינה את חננאל ופצוע נוסף. אני נשארתי בעיר להמשיך לסייע כמי שהיה בעבר מנהל התחנה".
שניאור הוסיף: "התוצאות בכל העוטף, ובעיר שדרות, היו קשות - אבל במקרה הזה ניצחנו בקרב על חיי איש הצוות שלנו - וזה עשה טוב להמון אנשים. צוות האמבולנס של חננאל הם פשוט גיבורים - היו הראשונים לזהות את המחבלים ולדווח עליהם. המחבלים נסעו פה כאילו העיר שלהם ובימים האלה איבדתי הרבה אנשים שהכרתי, קולגות מהמשטרה, שאנחנו עובדים בצמוד אליהם כבר שנים".
ומה לגבי אשתך והבנות?
"בסוף השבוע שלחו אותי למלון שלהן כדי להיות איתן קצת - אבל חזרתי אחרי שעה וחצי לשדרות. חשוב לי להיות בעשייה כל הזמן כדי לא לחשוב על המצב יותר מדי, ואנחנו נמצאים פה כדי לתמוך ולסייע לחיילים, לתושבים שנשארו וכלל גופי החירום בעיר".