בסרטון ידוע ברשת רואים נזיר בתנוחה סטואית, מציג ומסביר את תרשים הזרימה הבא: "למה לדאוג?" בניסיון לשחרור מכבלי הרגשות, המחשבות והאירועים במציאות ומציאת שלווה פנימית. באמת למה לדאוג? וזה כל כך הגיוני, פשוט, נכון וצודק. אז למה לכל הרוחות אנחנו מוטרפים מדאגה?
ואתה רוצה לצעוק, למה לדאוג? אני אגיד לך למה לדאוג, כי אין לנו תחושת ביטחון אחרי ה-7.10, כי איראן מאיימת להשמיד אותנו, כי חיזבאללה בצפון יורה טילים על היישובים, כי האיומים הם ממשיים ואמיתיים, הילדים שלנו נלחמים, אזרחים שבויים, והכי גרוע אין לנו מושג מה יהיה. אז לכל הרוחות, בטח שנדאג. ועוד איך נדאג.
אבל האם זה משרת אותנו? אז כנראה שכן. בהחלט כן. גם אם אני לא יכול באמת לשנות את המצב? כנראה שכן. זו חוויה בלתי נסבלת, המצב סוריאליסטי, איך אני יכול להמשיך את חיי כרגיל, אז אני דואג. מחובר איך שהוא לכאב הכללי. אולי אפילו 'משלם' באופן מאגי את חובי לבורא (לעולם?) בדאגה שלי. אולי כך בני משפחתי יהיו מוגנים יותר.
אם לא אדאג ויקרה משהו, זה בגלל שהתרשלתי בדאגה להם, הדאגה היא תעודת הביטוח שלי. כלומר, דאגה מפחיתה באיזה שהוא אופן תחושות בלתי נסבלות של חוסר אונים וחוסר וודאות. מתי הדאגה שלנו במצב של אי וודאות יכולה להיות כבר בעיה? כאשר היא פוגעת בתפקוד. גם הילדים הלוחמים שלנו נמצאים באי ודאות שמובילה לעשייה, דריכות, אך אם זו נמשכת לאורך זמן ומובילה לפגיעה תפקודית זו כבר בעיה.
אז אל תדאגו, לא ניקח מכם את הדאגה. אבל נרצה להוסיף לה מכוונות לפעולה. אני דואג = אני עושה. אני תורם ומתנדב, אני עושה ספורט, אני מתפלל, אני מפגין, העיקר לעשות משהו. אבל לפני כן, כדאי שנכיר את עצמנו - נראה שיש אנשים שסבילים יותר למצבים עמומים ולתקופות של חוסר וודאות מאחרים.
יש אנשים שחייבים שליטה מלאה ויש אנשים שמסוגלים להכיל עמימות יותר מחבריהם. בקצוות אנחנו כבר מדברים על פסיכופתולוגיות אבל בטווח התקין כולנו צבועים בגוונים שונים המדגישים במידה זו או אחרת את הסבילות שלנו לאי-וודאות. מי שנכנס לסיטואציה הנוכחית עם הרגישות המוקדמת שלו לחרדה וחששות בתנאי אי וודאות, ימצא עצמו חרד ומדוכא עוד יותר בתקופה זו. אי וודאות היא התשתית לחרדה. וניתן לומר כי רבים רבים בחברה שלנו היום סובלים מהפרעת הסתגלות או הפרעת חרדה כללית, אנו חסרי שקט, חוששים חרדים מדוכאים וכועסים.
בחנו את עצמכם – האם את מבקשת מבעלך פעם אחת להוריד את הזבל כשיתפנה, אבל מאותו הרגע את בודקת שוב ושוב אם עשה זאת? לא באמת מצליחה לשחרר? ואתה, האם בכל בחירה בסרט בנטפליקס אתה עסוק האם החמצת בחירה טובה יותר? כמה אתם יכולים לסמוך, באמת לסמוך, על אחרים? האם אתם מפרשים כל סיטואציה של אי-ודאות שתתפתח בהכרח למשהו רע או מסוכן ומזניחים אפשרויות אחרות, אולי אפילו מעדיפים סיטואציה רעה על פני חוסר וודאות (נו שיקרה כבר ונגמור עם זה...)?
השלכות של גישה כזו למצבי אי ודאות יובילו לתגובה שלילית ברמה הרגשית, החשיבתית וההתנהגותית. בהינתן כי היכולת להכיל אי וודאות קשורה ישירות למצבי החרדה והדיכאון שלנו, בואו נראה כיצד ניתן להגביר את הסבילות, את היכולת לשאת חוסר וודאות במיוחד בימים אלו.
ראשית, להכיר מה אני יכול לעשות שהוא בשליטתי ומה לא בשליטתי. האם קניתי בהמלצת פיקוד העורף כמה שישיות מים? נרות? אמצעי תקשורת? ארגון המרחב המוגן? מצוין. מה לא בשליטתי? מתי ומה יהיה אופי הסלמה אפשרית.
שנית, התמקדות בהווה. מה שיקרה בעתיד אינו ידוע לנו. עלינו להיות נוכחים כאן ועכשיו, להתמקד בנוכחות הביתית והמשפחתית. נשמור על קשר עם היקרים לנו, נדרוש בשלומם של השכנים ומכרים מבוגרים, נאחז ביומיום ובדברים שנעים לנו לעשותם.
שלישית, לקבל את החרדה. אני בדאגה וחשש מפני מה שעשוי לקרות, אבל חשוב לי לקום בבוקר להכין סנדוויצים לילדי, לדאוג לשכנתי המבוגרת, אז אעשה זאת למרות הדאגה ולא אשקע בהתכנסות מתחת לשמיכה או בבהייה בחדשות המתחלפות. ??..?.??
ולבסוף, לזהות עוגנים ולחזור אליהם שוב ושוב. לשים לב לנשימה. לתרגל נשימה איטית ומודעת. לגעת בגוף ותחושותיו, לחוש את הקרקע והמגע של הגוף עם הכיסא בישיבה. וגם לגעת, להישען ולהתחבק עם אדם אהוב. זה טוב גם לנו וגם לו. המצב הנוכחי הוא זמני.
הכותב הוא ראש המחלקה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית אחוה והמרכז לבריאות הנפש באר-שבע