בעיצומו של גל הקורונה הרביעי יצא פרופ' סלמאן זרקא לבני ברק, לביקור אישי בביתו של מנהיג הציבור הליטאי, הרב קנייבסקי ז"ל. פרויקטור הקורונה הבכיר, דרוזי ישראלי מעוספיא, הניח כיפה על ראשו, עקף תור ארוך של ממתינים בסמטה הציורית ודפק בדלתו של הרב הקשיש. “פעמיים הלכתי אליו", הוא אומר בפשטות, “עליתי במדרגות הצפופות אל ביתו הצנוע, לחדרו הקטן, לנכד שצועק לו באוזן".
שלוש שנים אחרי: האם למדנו את הלקחים מהקורונה? חלק ראשון בפרויקט
הזווית שלא חשבתם: כך הקורונה ממשיכה להשפיע על בני הנוער
איך הרב קיבל אותך?
“בפעם הראשונה הרגשתי שהוא פחות מבין אותי, אבל בפעם השנייה הוא הבין במה מדובר ואני התרשמתי שהוא דואג לאנשים שלו. השיחה איתו התנהלה דרך הנכד, כי הוא לא שומע וגם לא מבין את העברית שלי. הנכד תרגם לו ביידיש וצעק לו: ‘הפרויקטור רוצה לחסן את הילדים, מה סבא אומר?', והתשובות היו בסגנון של 'כן, לחסן'".
למה בכלל הלכת אליו?
“כדי לשכנע אותו לתמוך במבצע החיסונים לילדים. בחברה החרדית, כמו בחברות מיעוט אחרות, יכולת העברת המסרים יותר מורכבת, ולכן חשוב לי להיות במקום עצמו. הלכתי גם למשחק כדורגל כדי לראות איך מתבצעת הכניסה למגרש עם התו הירוק, והלכתי לכותל לראות אם בכניסות וביציאות לא נוצר עומס שמוביל להדבקה. אני מאוד מאמין בלהיות פיזית במקום שלגביו אנחנו מחליטים החלטות דרמטיות, ולכן גם נסעתי לאומן".
אשכרה נסעת לאומן?
“המלצנו לא לנסוע לאומן בגלל הטיסות, הצפיפות ולוחות הזמנים הקצרים בין הנסיעה לשם לשיבה לתפילות יום הכיפורים בישראל, ובחרתי לנסוע בעצמי כדי לראות את הדברים. נסעתי בטיסה רגילה, שהייתה מלאה בחרדים שזיהו אותי, והחוויה הייתה מאוד חיובית. הם ראו בזה אקט של דאגה וניסיון לחפש את הדרך הטובה ביותר לאפשר לדברים לקרות".
ואיך התרשמת מאומן?
“כשהסתובבתי שם, הייתי מוטרד לא מהקורונה אלא מדברים אחרים שקשורים לבטיחות. למשל היינו באולם שמשמש בית כנסת ונבנה ללא היתר. חלק ממנו היה בכלל סגור כי נחשב למבנה מסוכן. כשראיתי את העלייה לרגל, את התפילה ההמונית ואת מפגש המאמינים, הבנתי שכדי לשכנע אנשים להתנהגות שמתאימה לעידן הקורונה, חייבים לדבר איתם בגובה העיניים, להיות ער למורכבויות שלהם ולהבין שאמונה היא חלק אינהרנטי בחיי היומיום שלהם, ואי אפשר לבטל אותו או לא להתייחס אליו".
גם אם האמונה והתרבות מתנגשות במאמץ לשלוט במגיפה?
“כן. צריך למצוא את הדרך הנכונה. עוד לפני שמינו אותי לפרויקטור הקורונה, חברי איתמר גרוטו חזר מיפן ואני, כמנהל בית החולים שמנסה להילחם במנגנוני ההידבקויות, התקשרתי אליו ושאלתי אותו למה לא מוציאים הנחיה להפסיק לנשק מזוזות. איתמר אמר, אולי זה יהיה השלב הבא. אמרתי לו, אנסה את זה קודם אצל הדרוזים, כי אצלנו כשבאים אל השייח' הגדול, מנשקים לו את היד והוא מנשק בחזרה את היד השנייה כמסר של שוויון.
"התקשרתי לשייח' מואפק טריף, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, ואמרתי לו, המחלה הארורה יכולה להתפשט דרך המנהג לנשק את הידיים, אני מציע לעצור את זה. והוא הסכים איתי והוציא כתב נייר לעדה שמנחה וממליץ להפסיק לעת עתה לנשק ידיים, והעדה קיבלה את המלצתו כחלק מהבנה שצריך לעשות התאמות במצב חירום".
ובחברה הערבית?
“בחברה הערבית היה שיח של קונספירציות, למשל היה דיבור שדרך החיסונים מכניסים שבבים לתוך הגוף כדי לעקוב אחרי האוכלוסייה הערבית, או גרוע יותר, לדלל ולצמצם אותה. בגלל שערבי במדינת ישראל מרגיש שהמציאות שלו מורכבת, לקחנו גם את זה בחשבון כשרצינו לשכנע אותו שיש מחלה שצריך להתגונן מפניה.
"יש את המיינסטרים ויש את התרבויות שלפעמים מרגישות מודרות, ולכן המדיניות פחות מדברת אליהן. בגל הראשון בגליל המזרחי כמעט לא הייתה קורונה, והקיבוצים אמרו, רגע, למה כופים עלינו סגר, אם בתל אביב יש קורונה, תסגרו אותה ובגליל נמשיך לחיות את חיינו. בכל פעם שהמיינסטרים שולט, יש את הרגשי הזה, והתפקיד שלנו הוא למצוא מדיניות שמותאמת לצרכים של כולם".
זה אפשרי בכלל?
“בריאות היא גם סוגיה חברתית, ואני מאוד מאמין שצריך לראות את ההקשר השלם, באיזו מסגרת החולה חי, מה האתגרים שלו והלחצים שמופעלים עליו, באיזה מצבים הוא יכול לתפקד ואיזה הוראות רק יחמירו את מצבו. בגלים הראשונים סגרנו את אולמות החתונה, אבל בעוד שזה הקטין את התחלואה במגזר החרדי, כי עברו לאירועים קטנים בבתי כנסת, בחברה הערבית זה רק החמיר אותה, כי החתונות עברו לחצרות הגדולות בכפר, ושם אין לך שום יכולת שליטה ואכיפה, זה מרחב אישי, אתה יכול להפעיל במקסימום את חוק הרעש.
"ובכל זאת, למרות המורכבות והרגישויות, מערכת הבריאות הצליחה לצמצם את הקורונה, בגלל שהייתה לנו היכולת להיות בשטח, לגעת באנשים, להבין אותם, לנהל שיח לא ממקום של פילוג או ביקורת אלא ממקום של בואו נמצא את הדרך שמתאימה לכם. זה מרכיב משמעותי לא רק בקורונה, אלא בכל מדיניות ציבורית".
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
"השבוע תציין ישראל שלוש שנות קורונה, מאז אובחן החולה הישראלי הראשון בפברואר 2020. המגיפה המשמעותית ביותר במאה השנים האחרונות הביאה לתחלואה קטלנית, הדבקות המוניות וחיים בין סגרים, מסיכות וחיסונים. היה זה מצב חדש לאנושות, שהתקשתה להתמודד עם נגיף לא מוכר, מידבק מאוד, אלים מאוד, ובתחילה גם ללא חיסון, וכל זה בעידן הכפר הגלובלי הצפוף, כשחולה אוכל ארוחת בוקר ביפן וארוחת ערב בחצי השני של הכדור.
“כשהסינים התחילו לספר על התפרצות המגיפה, המידע היה חלקי, אבל העולם התחיל להפנים שיש פה אירוע בסדר גודל עולמי", נזכר פרופ' זרקא, ראש תוכנית מגן ישראל לקורונה - פרויקטור הקורונה - ומנהל בית החולים רבקה זיו בצפת. “זה הזכיר לנו את ימי הסארס ושפעת העופות, והייתה הבנה שמדובר במחלה מידבקת שתכף תתפשט לכל המדינות. אז היו לנו אנטנות פתוחות, אבל כמות המידע הייתה מוגבלת ונערכנו בחוסר ודאות. יום אחד הסתובבתי בבית החולים זיו, ראיתי אנשים עם מסיכות ואמרתי, רגע, למה אתם שמים מסיכות? אמרו לי, כי אומרים שכנראה תהיה מחלה מידבקת.
"אמרתי להם, כן, אבל אין הנחיה לשים מסיכות ובישראל אנחנו לא באירוע, אז אני מבקש שתורידו את המסיכות כדי שלא לייצר פאניקה. אחרי שבועיים הסתובבתי בבית החולים ואמרתי, למה אתם לא שמים מסיכות? אני מבקש מכולם לחבוש אותן. היה בלבול גדול ומידע חסר, בהתחלה נערכנו לקניית מכונות הנשמה ופחדנו מקריסת טיפול נמרץ, ודי מהר הבנו שבישראל הבעיה שלנו היא דווקא כמות הצוות הרפואי ולא מספר מכונות ההנשמה, כי עוד לא נולדה מכונת הנשמה שיכולה להתלבש על החולה בכוחות עצמה".
אבל דווקא בגל הראשון, שהיה המאיים ביותר בשל התרחישים והדיווחים מאיטליה וסין, עקומת התחלואה הייתה הנמוכה ביותר
“בגלל שלא היו לנו מידע, חיסונים או תרופות, בתי החולים סגרו את השירות האמבולטורי ופינו צוותים לקליטת חולים קשים. בזיו הקמנו מחלקה מבודדת ואשפזנו גם חולי קורונה שהרגישו מצוין בלי שום סימפטומים. זו הייתה חוויה לא נוחה לשמור על אדם שלא צריך אותך".
ובגל השני?
“היו יותר תחלואה ויותר עומסים, וכבר היה אתגר משמעותי לטפל במסה של חולים עם צוות מוגבל. אז לקחנו רופאים ממחלקות אחרות והכשרנו אותם. אבל הייתה גם תמונה טובה יותר על התפשטות המחלה ועזרה מצד פיקוד העורף. הגל השלישי היה יותר משמעותי, נכנס גם הווריאנט הבריטי ‘אלפא', אבל כבר היו לנו חיסונים. בזכות פעילותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היינו המדינה הראשונה בעולם שחיסנה את האוכלוסייה".
בתחילת המגיפה הקורונה נתפסה כאיום על הביטחון הלאומי, והמערכת ניזונה מתרחישי אימה מאיטליה וממקומות אחרים בעולם. רק אחרי החיסונים, כשהנגיף הפך אלים פחות, עבר מרכז הכובד לאחראים על בריאות הציבור, ומשרד הבריאות הקים את התוכנית הלאומית “מגן ישראל" למאבק במגיפה. תחילה עמד בראשה מנהל איכילוב פרופ' רוני גמזו, אחריו פרופ' נחמן אש, וב־2021 מינה שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ את פרופ' סלמאן זרקא לתפקיד הפרויקטור.
“כשנחמן אש התקשר אליי בבקשה להחליף אותו, שאלתי, יש בכלל מקום לדעה שלי בתפקיד הזה, או שההחלטות עוברות מעל הראש שלך?", משחזר זרקא, “ואש אמר לי, מה פתאום, יש לך יכולת השפעה מאוד גדולה. אז הסכמתי להיכנס מתחת לאלונקה, שעברה לאחריות הממונים על בריאות הציבור. אנשי בריאות הציבור ניזונים מאירוע שלא קרה. זה נשמע מוזר, כי ברפואה קלינית אתה ניזון מזה שהחולה הבריא, אבל בבריאות הציבור אתה נותן חיסונים נגד חצבת ושמח שאף אחד לא חלה. אתה ניזון על דרך השלילה, ולכן המעבר לאחריות אנשי בריאות הציבור הוא נכון כחלק מנרמול הקורונה".
לדעתך קבלת ההחלטות בקורונה הייתה טובה?
“אני חושב שהדעה המקצועית נשמעה, היה לה מקום מוביל, והשיח שהתנהל עם ראש הממשלה ושר הבריאות היה מכבד ומאפשר. זה לא אומר שבכל פעם שחשבנו כאנשי מקצוע שצריך לעשות משהו מסוים הוא נעשה, אבל זה חלק ממנגנון קבלת החלטות שקול וענייני".
ההחלטות על הסגרים לוו בביקורת רבה גם בזמן אמת וגם בדיעבד.
“פעלנו בסביבה של אי־ודאות, וזו ממש אומנות לקבל החלטות כשהמטרה המרכזית היא הצלת חיים. אני חושב שכשאין חיסונים, הכלי היחיד לצמצם הדבקה בנגיף אלים שהורג גם צעירים וגם נשים בהריון הוא הגבלות וסגרים. היו התלבטויות ומורכבויות בזמן אמת, אבל להטיל סגר כשיש נגיף חדש שהעולם יודע שהוא קטלני והסינים לא משתפים בכל המידע עליו, הוא צעד לגיטימי ומתבקש, וכל הביקורת לאחר מכן היא חוכמה שבדיעבד".
היו טענות שהבדידות הורגת יותר מהנגיף
“כשאין חיסונים במגיפה מידבקת, אתה מחליט שסדר העדיפויות הוא קודם כל הצלת חיים, ורק אחר כך יופיעו תופעות הלוואי של דיכאון, בדידות, אלימות במשפחה או בעיות אצל בני נוער. אין פתרון מוחלט, יש מורכבות מאוד גדולה על הכתפיים של מקבלי ההחלטות, וצריך להכריע אבל גם להיות ער וערני להשפעות יותר רחבות".
אתה קיבלת את ההגה בגל הרביעי
“זה היה הגל המפתיע ביותר. כולנו חשבנו שעם הגעת החיסונים תיגמר הקורונה. התראיינתי לא אחת ואמרתי שאי־שם, לקראת דצמבר 2020 החיסונים יגיעו ונצא אל האור. זה גם היה סביב חנוכה וכריסמס, אז בכלל חגגנו וזרקנו את המסיכות באוויר, ופתאום הופיע גל הדלתא, ואנשים מחוסנים התאשפזו בגלל קורונה. הרגשנו שקיבלנו סטירה מצלצלת, זה היה משבר גם ברמה הלאומית וגם ברמת הצוות, שעבד סביב השעון והגיע אל המנוחה, ופתאום חולים מחוסנים מגיעים לאשפוז במצב קשה ויש הבנה שהעסק לא נגמר".
איך והאם משפיעה עליך כפרויקטור העובדה שהמשרד פועל ללא שר בריאות?
"מצב הקורונה כעת בישראל בדעיכה ולכן כל העיסוק בנושא הוא מקצועי לחלוטין. ככל שהתחלואה תעלה, הצורך בשר בריאות יהיה משמעותי".
שלושת הגלים האחרונים, הגם שהמשיכו לאתגר את הצוות הרפואי וראשי מערכת הבריאות, נבדלו מקודמיהם משום שיצרו תחלואה פחות קשה. פרופ' זרקא היה הממונה עליהם בתקופתו של נפתלי בנט כראש הממשלה. “השיח בינינו על הקורונה היה מאפשר, חיובי וקשוב", הוא מאבחן.
גם כשבנט סגר איתכם חשבון בנאומו באו"ם כשהוציא מהחדר הסגור את הוויכוחים סביב המדיניות מול תחלואת הקורונה, במתקפה שיו"ר ההסתדרות הרפואית הגדיר כלא פחות מ"מסע דה־לגיטימציה בוטה נגד הרופאים"?
“שם הוא פספס. בנט היה מאוד ערני לקורונה ושאל שאלות לא פשוטות בדיונים, שמאוד אתגרו אותנו. לכן הייתי בטוח שהוא הולך להגיד לעולם, תלמדו מהדגם הישראלי איך מנהלים מגיפה, איך מייצרים ממשקים בין הדרג המקצועי לדרג הפוליטי, ואיך הקמנו את קבינט הקורונה, הרי היינו הראשונים בעולם שחשבו ששתי מנות חיסון לא מספיקות.
"אז ישבתי לי בשישי בצהריים מול הטלוויזיה, אמרתי, תכף נשמע את ראש הממשלה מתגאה בנו, ופתאום במקום שהוא יסביר לעולם איך יש לו את אנשי המקצוע המובילים בעולם, הוא בחר ללכת למקום שאומר, אני מקבל החלטות והם רק ממליצים, ומסביר לעולם על מנהיגות. זו הייתה אכזבה כל כך גדולה, כי זה היה כל כך לא תואם את המציאות, שאמרתי שכנראה מישהו כתב לו את הנאום והוא לא עבר עליו. אחרי שהוא חזר, ישבנו ודיברנו, והיה חשוב לו להגיד שאולי הדברים יצאו מהקשרם ושהוא סומך עלינו, כדי לחזור למסלול הנכון".
"שלושת הגלים שסימנו את המעבר מנגיפים אלימים כמו הדלתא לפחות אלימים ויותר מידבקים כמו האומיקרון הפחיתו את הלחצים הפוליטיים, אבל אז התחיל מאבק מסוג אחר: מכחישי הקורונה הציפו את הרשתות בקונספירציות וניהלו מסע רדיפה אישי אחרי ראשי משרד הבריאות. “הטענה הייתה שהקריאה הנחרצת לחיסונים פוגעת בזכות הפרט, אבל כשיש אירוע בסדר גודל כזה, יש לגיטימציה לקבלת החלטות מרכזיות גם אם הן פוגעות בזכות הפרט", אומר זרקא.
“כשהופיעו החיסונים, הייתה הבנה שהתחזקה שזה הדבר הכי טוב שקורה לאנושות כדי להוציא אותה מהמגיפה. לפני החיסונים התמודדנו עם אי־ספיקה במערכת הבריאות, עם כמות מיטות נתונה, פחדנו מהחורף ומהתורים בחדרי המיון, כשעוד לפני הקורונה כבר לא דיברו רק על הקשישה במסדרון אלא גם על הצעירים והילדים שמאושפזים בחדר האוכל. במצב כזה, כשהפרט מקבל החלטה לא להתחסן, הוא משפיע על הכלל.
"אז לא הגענו למצב של איום שמי שלא יתחסן לא יקבל טיפול כי הוא בחר לסכן את עצמו ואת סביבתו, ממש לא, אף פעם לא הגענו לנקודה הזו. אבל יש הבדל בין להחזיק בדעה לבין הכפשת מקבלי ההחלטות, אלה שלא ישנים בלילה וכל העול על כתפיהם. אני חושב שלרדוף אותם אישית זו חציית גבול בלתי סבירה ובלתי נסלחת. בחלק הזה יש לי ביקורת על המשטרה ועל אכיפת החוק בישראל. אני חושב שזכות הדיבור וזכות הבעת הדעה נגמרת ברגע שמפגינים ליד הבית של נחמן אש וכשאני מרגיש מאוים ושרון אלרעי פרייס מרגישה מאוימת.
"מותר גם היום להגיד שלא רוצים להתחסן, אבל לקרוא לי 'נאצי', או 'מנגלה הדרוזי' זה עובר כל גבול, וגם אם לא איימו עליי אישית, יש את סינדרום הילד המוכה, מספיק להכות את האח שלך כדי שגם אתה תרגיש מוכה. אני חושב שהמשטרה לא עשתה עבודה מספיק טובה, אם הגענו למצב שהיינו צריכים הגנה ושאלרעי פרייס הייתה צריכה להסתובב עם מאבטח. לא אנחנו שעושים את העבודה צריכים לחיות באווירה קשה שתכף יתקפו אותך. הייתי רוצה שמי שמאיים יחיה באווירה הזו במקומי".
איזו הפקת לקחים עשיתם בעקבות הקורונה?
“אחד הלקחים המשמעותיים היה שהשלטון המקומי הוא נקודת חוזק מאוד משמעותית שצריך לטפח אותה כדי שבאירועי חירום נוספים תהיה לה דומיננטיות. בקורונה התנהלנו בעיקר ברמה הארצית, אבל איפה שהייתה התארגנות של הרשות המקומית וראינו מנהיגות, היישוב או העיר הצליחו לקיים שגרת קורונה בצורה יותר טובה מאשר יישובים שלא התארגנו. בבני ברק, למשל, כשהוחלט בעזרת פיקוד העורף ומשרד הבריאות שיש צורך במגבלות משמעותיות יותר, הוקם חמ"ל לתפארת ורשת אחראים, ברמת אחראי על כל בניין שמולו העירייה מתנהלת בכל ההנחיות והצרכים הייחודיים. זה יצר שליטה מדהימה שעזרה לצמצם את התחלואה בתוך העיר".
מה עוד?
“הגענו להבנה שהמבנה הארגוני של מערכת הבריאות לא מספיק להתמודדות עם אירועי חירום. מערכת הבריאות בישראל קטנה לעומת הצרכים והאוכלוסייה ההולכת וגדלה".
זה לא חדש
“כן, בכל חורף מרגישים את זה, אבל הקורונה חידדה את החסר במיטות, בתקנים, בצוותים ובקיבולת חדרי המיון".
בזמן שחלף הצלחתם לקבל מידע יותר רחב על מה שקרה בסין?
“ארגון הבריאות העולמי שלח משלחות לסין לבדוק את מקור ההדבקה ומשתנים נוספים, אבל עד עכשיו הוא לא הוציא הודעה חד־משמעית האם הקורונה קשורה לעטלפים או לאיזו מעבדה שם. הנטייה היא לחשוב שמדובר במשהו טבעי, אבל אין על זה חותמת מוחלטת, ועד היום ארגון הבריאות העולמי מקטר על סין שהיא לא מספרת הכל, ועד שהיא מדווחת למערב על חלקים שכן מתאים לה לדווח, עובר זמן יקר".
מה למדתם על האופי הישראלי בקורונה?
“שהוא נתון, זה מה שיש, ושבכל מגיפה או מלחמה צריך לקחת אותו בחשבון ולהבין שהשיח מול הציבור הישראלי צריך להיות עמוק ונחרץ, עם בקרה, רק להמליץ זה כנראה לא מספיק עובד. מרכיב האכיפה צריך להיות משמעותי. להגיד לך שאני חושב שצריך להגיע למצב שהיה בסין ולרתך דלתות כדי לקיים סגר? חס וחלילה. אנחנו מדינה דמוקרטית, יש זכויות לפרט, אבל גם הצלת חיים היא ערך גבוה".
חלק מתופעות הלוואי המדווחות של החיסון, כמו סיכון נדיר לדלקת שריר הלב - נשללו בתחילה על ידי גורמי הבריאות. יכול להיות שבאיזשהו מקום זה גרם לפגיעה באמון במשרד הבריאות?
"חשוב להדגיש, חיסוני הקורונה בטוחים מאוד לשימוש ונבדקו בעשרות ומאות מחקרים ברחבי העולם, כשכל הנתונים הוצגו לציבור לאורך כל הדרך בשקיפות מלאה. המידע שהיה זמין למשרד הבריאות ובכל העולם בנוגע לחיסונים הועבר לציבור ללא כל סינון. כך נהגנו ונמשיך להנגיש לציבור כל מידע שיש לנו על המגיפה, על החיסונים ובכלל. אפשרנו גם לציבור להעביר לנו מידע על כל תופעת לוואי שהם מייחסים לחיסון וגם מידע זה פרסמנו בשקיפות, כולל נושא הפגיעה בשריר הלב. מידע בנוגע למגיפה ממשיך להתפתח, ואנו ממשיכים להנגישו לציבור".
שלוש שנים אחרי פרוץ הקורונה בישראל, ונדמה שדי שכחו ממנה. השאננות מדאיגה את זרקא. ארגון הבריאות העולמי טרם הכריז על סיום המאבק בנגיף, המחלה לא נעלמה, עדיין, וממוצע הנפטרים ממנה ליום בישראל עומד על שלושה. אבל המצב המיוחד התייתר, ואפשר לתת למערכת הבריאות הרגילה לנהל חיי שגרה. זרקא אף פרסם לפני כחודש ספר שסיכם את שלושת גלי הקורונה שניהל כפרויקטור, כהפקת לקחים ולמידה וכמענה לגלי תחלואת קורונה נוספים, אם יבואו, וגם לשיפור המוכנות למגיפות אחרות.
“החתירה לנרמול התקיימה מהגל הראשון, אבל התאפשרה רק אחרי החיסונים", מחדד זרקא, “בגל הרביעי הבנו שהחיסונים שומרים עלינו אבל לא מחסלים את המגיפה, כי הנגיף משנה את עצמו באופן קבוע, וגם אם כולנו נתחסן, יש מספיק אנשים בעולם שלא מתחסנים, ולכן יש עדיין סכנה מוחשית שהמגיפה תחזור, בדיוק כמו שקרה לפני כמה חודשים בסין".
אז מה המשמעות מבחינת הציבור?
“היום אנחנו מבינים שהסיפור של הקורונה ימשיך ללוות אותנו, לעבור מוטציות ולהמשיך לייצר גלי תחלואה מדי כמה חודשים אבל מנגיף פחות מידבק ופחות אלים. נוכל להמשיך לקיים את חיינו כמעט ללא הפרעה, אבל צריכים להיות ערניים לאוכלוסיות הסיכון, כי גם בגלי אומיקרון הם יכולים להגיע למחלה קשה עד כדי אשפוז ומוות".
מה לגבי הגבלות, מסיכות, בידודים, בדיקות ביתיות?
“על פי הצו במדינת ישראל היום, כל חולה קורונה מחויב לשהות בבידוד במשך חמישה ימים ויכול לצאת החוצה רק אחרי שהסימפטומים נעלמו והוא עשה בדיקה ביתית ביום הרביעי והחמישי שיצאה שלילית בשתיהן. אבל אין מעקב או אכיפה של הצו והוא באחריות הפרט. זה רלוונטי גם לחורף, למרות שנערכנו לתחזיות קודרות של גל קורונה ושפעת, בפועל התחלואה במגמת ירידה, וגם השפעת לא הגיעה לממדים קשים, כבר היו לנו שנים קשות יותר. ההיערכות הייתה נחוצה כי ראינו גלים משולבים באנגליה ובאוסטרליה, אבל בישראל זה לא קרה גם בגלל התנהגות האוכלוסייה וגם בגלל החיסונים או מסיבות שקשורות בווירוס".
אז אפשר להוריד מהשולחן את האופציה של גל קורונה אלים ששוב יכניס את המדינה לסחרור?
“אני חושב שהתרחיש היותר סביר הוא שהקורונה תמשיך להתקיים בעיקר על בסיס גלים פחות אלימים, אבל לא נוכל להתעלם מהאופציה להופעת וריאנט אלים כמו הדלתא, שהופיע אחרי החיסונים. לא חתמנו על הסכם עם הנגיף שזה לא יקרה. ועדיין לאור המצב שקיים ולאור כמעט שנה של אומיקרון, להעביר את הקורונה לטיפול קופות החולים ולסגור את משל"ט הקורונה ואת מפקדת אלון זה ניהול סיכונים סביר.
"צריך לזכור שגם אם יקום גל דלתא חדש, הוא לא יחזיר אותנו לנקודת האפס, כי כבר נדבקנו, חלקנו הגדול חלה, חלקנו התחסן, אבל הוא בהחלט יוכל להחזיר אותנו לגל הרביעי עם הגבלות של תו ירוק וסגול. לכן צריך תוכנית מגירה שתנחה איך להיערך בצורה הטובה ביותר אם וריאנט כזה יופיע מחדש בעולם".
הנתונים מראים שבמנה החמישית של החיסון התחסנו רק 400 אלף איש. מה המשמעות של זה בעצם לגבי מידת החסינות של האוכלוסייה?
"העובדה שבחודשים האחרונים התחסנו כ־400 אלף איש מקבוצות הסיכון היא הצלחה מסחררת. לקראת החורף ערכנו מחקר מקיף בקרב אוכלוסיות הסיכון לבדיקת ההיענות למנת דחף נוספת לאור העלייה בתחלואה, וראינו ששליש מאוכלוסייה זו הביע נכונות להתחסן עוד טרם הגעת גל - והצלחנו בעבודה ממוקדת להגיע לאוכלוסייה זו במלואה ואף מעבר לכך.
"שליש נוסף מאוכלוסיית קבוצות הסיכון אף הצהיר כי בהגיע גל - יגיע גם הוא להתחסן. זוהי הבעת אמון מדהימה בחיסוני האומיקרון ובהמלצות של משרד הבריאות. שלא כמו מקומות אחרים בעולם, הגל, לשמחתנו, בסופו של דבר לא הגיע, וייתכן כי הדבר קשור להיענות הגבוהה למבצע החיסונים הזה בקרב אוכלוסיות הסיכון. ההבנה המקצועית מבוססת המחקר מציינת כי בסיס החיסון הוא שתי מנות וכי נדרשות מנות דחף בתלות בהיקף התחלואה וקבוצות הסיכון. בהסתכלות קדימה, לגבי שאר הציבור, המחשבות שלנו וגם ברמה הבינלאומית הן על מנת דחף אחת לשנה, אבל לטעמי מוקדם לסכם את זה, והדבר תלוי מאוד בהמשך ובהיקף התחלואה שנראה בחודשים הבאים".
נמשיך לספור גלים ולעקוב אחרי תחלואה? האם בשלב מסוים הקורונה פשוט תהפוך למחלה רגילה?
"אפשר לומר שאנחנו כבר לא סופרים גלים, והאמת היא שזה לא מה שחשוב. מה שכן חשוב הוא שעם עליית התחלואה (גל) עולה הסיכון להידבק והצורך בשיפור ההגנה (חיסונים, מסיכות, הימנעות מאזורים צפופים) מתגבר, בדגש על אוכלוסיות הסיכון, וזה מה שחשוב מבלי שנספור גלים".
פרופ' זרקא, איש מרשים ורהוט, גדל בפקיעין שבגליל למשפחה ברוכת ילדים, בכפר שרוב תושביו נחשבו לבעלי מעמד סוציו־אקונומי נמוך. “היינו מקבלים בגד חדש רק לקראת חג, וגם בשר אכלנו באירועים מיוחדים ובטח לא ביומיום", הוא מספר. “ההורים שלי לא ידעו קרוא וכתוב, וגם לא היו עשירים, אבל כל שקל שחסכו השקיעו בחינוך הילדים. המסר שלהם היה חד־משמעי: ללמוד, להצטיין, ולשמחתי, הצלחנו לתרגם אותו בדיוק כפי שהם רצו.
"אחי היה מנהל בית ספר תיכון בפקיעין, אני למדתי רפואה, ולמרות שבאותן שנים רק הבנים למדו ולימודי בנות היו טאבו, הוריי שלחו את אחותי ללמוד סיעוד, ואחות אחרת מנהלת היום בית ספר יסודי בפקיעין. גם אשתי, ששייכת לאותה קבוצת תרבות, עשתה תואר שני בעבודה סוציאלית והיא מטפלת במשפחות שכולות במשרד הביטחון".
זרקא עשה את שירותו הצבאי בחיל הרפואה במשך 25 שנה. הוא קודם לדרגת אלוף משנה, מונה לקצין הרפואה הפיקודי של פיקוד צפון, למפקד המרכז לשירותי הרפואה של צה"ל ולראש מחלקת הבריאות בחיל הרפואה. כשהשתחרר לפני כעשר שנים, עבר לנהל את המרכז הרפואי זיו, “וכמעט כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי, מה, אתה משוגע? הרי אם היית מחכה רק עוד שנתיים, היית מתמנה לקצין רפואה ראשי ולדרגת תת־אלוף, ומה בכלל יש לך לעשות בצפת? לך תנהל בית חולים גדול ומרכזי יותר. אבל אני אמרתי שאי־השוויון בצפון הוא משהו שנוגע לי בבטן ומאוד מדבר אליי, ואני רואה בזה שליחות".
איך היה המעבר מפיקוד בצבא לניהול בית חולים אזרחי?
“מאוד מאתגר. הייתי צריך להזכיר לעצמי לא להשתמש בקיצורים של מונחים צבאיים ולעבור לשפה אזרחית. אחרי חודש בתפקיד היה צפי לסערת שלגים בצפון, אז כינסתי את הנהלת בית החולים ואמרתי, זה אירוע חירום, ולכן אני מרשה לעצמי להפסיק לשבור את השיניים ולדבר בשפה צבאית. אבל בסוף ניהול הוא ניהול בכל מסגרת".
לא חסרו בעיות באזרחות. זרקא נאלץ להתמודד עם משבר המתמחים ועם האלימות בבתי החולים, סוגיות נפיצות גם בימים אלה: “משבר המתמחים הוא סימפטום לכמות הרופאים במדינת ישראל, שלא לדבר על שיעור הרופאים בצפון. אצלנו זה 1.8 רופאים לאלף חולים ובמרכז זה ארבעה רופאים לאלף, אז ברור שכשחסרים רופאים, אי אפשר לקצר את משמרות המתמחים. הפתרון הוא להשיג תקציבים כדי לפתוח עוד בתי ספר לרפואה בישראל ועוד מחלקות לקלוט רופאים וסטודנטים שהיום אי אפשר להכשיר רבים מהם כי השדות הקליניים מוגבלים".
איך החסר מסתדר עם המוניטין הגבוה של המערכת הרפואית בישראל?
“יש אצלנו יכולות מקצועיות מרשימות, ועדות שמייעלות את המערכות ואינפלציה של רעיונות מתקדמים, אבל כדי להפוך אותם לביצועים בשטח צריך משאבים שלאורך השנים לא התקבלו במערכת. בפריפריה אתה עוד יותר מרגיש את המחסור, כי כשהשמיכה קצרה, המרכז מתכסה אבל הרגליים לא, ואתה סובל יותר מהקור.
"הבעיה היא שראשי המערכת מתחלפים ואי אפשר לפתור את הבעיה בזבנג וגמרנו. אם לא יקימו תוכנית פעולה לשבע שנים קדימה, לעולם נמשיך לחיות בצורה לא מתוקצבת. אנחנו כל הזמן שומעים מהאוצר שתוחלת החיים שלנו עולה, שתמותת התינוקות יורדת, שאנחנו מערכת מאוד יעילה, אבל מערכת יעילה לא יכולה להתייעל כשאין מספיק אנשים לבצע את ההתייעלות. יש חסר ברופאים, במיטות, באחיות מול העולם. זה לא סביר".
האם נכונה הטענה שבפריפריה מתים יותר מאשר במרכז בשל שירותי בריאות חסרים?
“לדבר על מוות זה קצה הקרחון. אני רוצה לדבר על החיים. אם אין בצפון רופא מסוים או תא לחץ שהוא קריטי לחולה סוכרת לפני שכורתים לו את הרגל, אז אולי זה לא מתבטא במוות, אבל זה בא לידי ביטוי בסבל ובתוחלת חיים נמוכה. אם ילדים חולי סרטן בצפון צריכים לנסוע לשניידר, ולפעמים לא מסוגלים לזה, אז לפעמים מוותרים על הטיפול. כשבהדסה סגרו את המחלקה האונקולוגית, הורים הפגינו כי לא רצו לנסוע מירושלים לשניידר בפתח תקווה. הפגנה כזו לא הייתה בקריית שמונה, שהדרך ממנה לשניידר כפולה ומכופלת".
איך אתם מתמודדים עם האלימות בבתי החולים?
“לפני חצי שנה חנכנו נקודת משטרה בבית החולים שלי, ואני אמרתי בטקס שיום שבו גוזרים סרט בפתיחת תחנת משטרה בבית חולים ומצרפים לכוחות הרפואה שוטר במשרה מלאה כדי לטפל באנשים שמעיזים להרים יד ובטח לפתוח פה על אנשים שעובדים יומם ולילה להציל חיים ולהעניק טיפול, זה יום עצוב. אבל האלימות הזו קיימת בהרבה מקומות, לא רק במערכת הבריאות".
מה דעתך על דברי שרת ההתיישבות אורית סטרוק שלפיהם רופא יוכל לא להעניק טיפול שנוגד את אמונתו?
“זה מסר אומלל. מערכת הבריאות מתאפיינת ברוך, סובלנות ואהבת אדם - ערכים כל כך נשגבים שלא מסתדרים עם חיטוט בדעותיו של חולה, צבע עורו או שייכותו הפוליטית. כל אדם שנכנס למערכת המגוונת הזו אמור לקבל את הטיפול הכי טוב בלי שום קשר לאמונתו או לאורח חייו".
זרקא עצמו ייצג באופן מלא תפיסה ערכית זו כשהוביל את מבצע “מנוחה בכבוד", לקבורה ראויה לדגימות במכון לרפואה משפטית, כשפיקד על בית החולים ההומניטרי לטיפול בפצועי מלחמת האזרחים בסוריה וכשבמבצע צוק איתן טיפל בפצועים המאושפזים בבתי החולים באזור הלחימה, ובמקביל סייע להקמת בית חולים צבאי במעבר ארז לסיוע לתושבי רצועת עזה. בשל פעילותו המייצגת את מחויבות המדינה לכבוד האדם וקדושת החיים, ובשל המסירות יוצאת הדופן של אנשי הצוות הרפואי בבתי החולים הציבוריים בישראל, נבחר זרקא להשיא משואה ביום העצמאות ה־71.
"מה שלא מנע ממנו להתמודד כרופא דרוזי עם גילויי גזענות ועם המורכבות שבחוק הלאום. “אני מאוד מקווה שיום אחד תצמח כאן מנהיגות שתבין את הנזקים של חוק הלאום ותמצא דרך לתקן אותם", הוא אומר. “אני דרוזי וישראלי גאה, ואין אצלי דיון או מחלוקת על ישראל כמדינת היהודים, אבל בין המהות לבין ההגדרות בחוק הלאום שהופכות אותי, את משפחתי ואת הבן שלי, קצין ב־8200, לאזרח סוג ב' יש הבדל נורא ואיום".
חווית אירועי גזענות כרופא דרוזי?
“כן, כשהייתי רופא צעיר, רצו לשלוח אותי לכהן כרופא גדודי בחיל האוויר, אבל סגן קצין הרפואה הראשי דאז אמר באופן מוצהר שהוא לא רוצה להיות הראשון ששולח רופא דרוזי לחיל האוויר, ולכן לא נשלחתי לשם. מאז התקדמנו, והיום יש גם טייסים דרוזים, אבל ברור שיש עדיין גזענות. כשאשתי והבת שלי נוסעות לטיול ולפני הטיסה באל־על חזרה הביתה לוקחים אותן הצדה כדי לפתוח להן את המזוודות, רק להן, כי השאר יהודים שעברו את הבדיקה הרגילה.
"כשנסעתי עם ראש מועצת גליל עליון לביקור בגרמניה כדי לדבר על השואה, חזרנו בטיסה של אל־על, האיש עבר תוך ארבע דקות ואני נדרשתי להמתין בצד. אז ראש המועצה פנה לאחראי הביטחון שם ואמר לו, מה שאתם עושים זה איום ונורא, אני סגן אלוף אבל האיש הזה בכיר ממני בדרגה. וכרגיל, כמו תמיד, הציעו לי להציג תעודת קצין, אבל אני לא רוצה לפתור ככה את הבעיה שלי, ולאשתי ולבת שלי אין תעודת קצין. אני חושב שיש כאן משהו לא סביר, והגיע הזמן לדלג לעולם הנאור ולא להיתקע במקום שבו צבע העיניים שלי מעביר אותי בדיקה ביטחונית קפדנית, בטח לא במדינה שיש לה אפשרויות טכנולוגיות מתקדמות לעשות בידוק ביטחוני בלי להפלות אותי".
דווקא בישראל עצמה, הרחק מהכללים המחפירים של חברת התעופה הלאומית, זרקא מוכר ואהוד. אפילו דמות ב"ארץ נהדרת" יש לו ברזומה, אף שהוא עצמו ממש לא אהב את התוצאה. “קיבלתי מסרים שאני הולך לעלות ב'ארץ נהדרת'", הוא מחייך במבוכה. “ישבתי עם המשפחה לראות, והייתי בהלם. אשתי והילדים התגלגלו מצחוק, אבל אני חשתי כעס, אכזבה, על מה אתם צוחקים? שמו לי תחפושת של ארנב. לא אהבתי ולא נהניתי, היו כמה קטעים שאולי שיקפו את המהות ואת ההווי, אבל לא הצלחתי להתחבר".
הוא איש של אנשים שאוהב לרדת לשטח, שם הוא פוגש את הרוב הדומם שמחזק אותו: “הלכתי עם אשתי לשוק תלפיות בחיפה, ושלושה אנשים עצרו אותי לוודא שאני הוא הפרויקטור ולספר לי שהם התחסנו. לפני כמה חודשים נכנסתי לבית קפה בכביש 6, וגיליתי ששכחתי את המסיכה באוטו. חזרתי כדי לקחת אותה וגבר בן 70 אמר לי, באתי להגיד לך שכל הכבוד שחזרת לאוטו כדי לשים מסיכה ולשמש דוגמה. לאחרונה נכנסתי לחנות לקנות מקרר והמוכר זיהה אותי. הוא אמר, ‘וואו, הפרויקטור בחר לקנות אצלנו מקרר? אני התחסנתי'".