עדו הוא נער יפה תואר הלומד בכיתה י'. הוא מתקשה למצוא חברים. בתחילת השנה החליט שאם ירבה בשיחה עם כל ילד בכיתה יצליח להתחבר למי מהם, אבל בפועל הוא הפך להיות ה"חפרן" ומצבו החברתי הורע. מאז בחר באסטרטגיה שונה, להשתמש בהומור ובצחוקים. מידי פעם במהלך שיעור הוא מרים את קולו, מסתובב עם גבו למורה וכאשר ישנה דרישה לעבודת בית או עבודה עצמית בכיתה, משרבב לשון או תוחב אצבע לפיו כתנועת הקאה. אז עכשיו עדו הפך ל"ליצן הכיתה".

כמו עדו יש עוד הרבה ילדים בבתי ספר שונים ברחבי הארץ. ילדים המאובחנים כאוטיסטים וזו הסיבה שהם מתקשים לרכוש חברים למרות רצונם. השבוע מציינים את יום המודעות לאוטיזם וזו הזדמנות טובה לנסות ולהבין מה מאפיין את אותם ילדים/אנשים הנמצאים על הרצף האוטיסטי ואיך ניתן גם לסייע להם להשתלב בחברה. 

כאשר ילד/נער גם אדם בוגר מאובחן כאוטיסט זה יכול להפוך את עולמו. לעיתים הורים מסרבים לשתף את הילד כדי שלא יקרה מצב בו הוא יפתח זהות של "שונה ואחר" ואולי יאמץ התנהגויות קיצוניות אופייניות לאבחנה.

ואכן – האוטיזם מתאפיין בכמה דפוסי התנהגות ודפוסי חשיבה שבדרך כלל חוזרים על עצמם בקרב אלו המאובחנים על הרצף האוטיסטי. למשל חוסר יכולת לנתח סיטואציות חברתיות כראוי, נוקשות מחשבתית, קושי להבין מניפולציה, ציניות, או תככים האופייניים במיוחד למערכות יחסים בגיל ההתבגרות. כל אלה יכולים לייצר תסכול חוסר תחושת שייכות.

ככל שאלו המאובחנים ידעו שהם על הרצף האוטיסטי וככל שהסביבה שלהם תדע על מהות האבחנה, כך יכולת ההתמודדות תוכל להיות טובה יותר ותחושות כמו בלבול, מרדנות, חרדה חברתית, דימוי עצמי נמוך וכד' יהיו מוסברים קוגניטיבית ורגשית, ומנגד תהיה פתיחות גדולה יותר מצד הסביבה לקבל את הנער או הנערה על אף התנהגותם השונה ו"המוזרה".

במקרה של עדו למשל, דיבור חופשי בבית אודות האבחנה שלו, היה מאפשר לו מודעות מלאה לעצמו ומאפשר למשפחה להשתחרר מ"הסוד". כך עדו יכול היה לעבור מתחושת "כישלון" לתחושת "שונות" וייחודיות בצידה.

הכרה באבחון תאפשר גם לאותו אוטיסט לקבל עזרה מותאמת מגורמים מקצועיים.

קחו לדוגמה את יואב שקיבל אבחנה בגיל 10. מרגע האבחנה ולאחר תהליך "אבל" מסוים, החליטו הוריו לשתף אותו ואת המשפחה המורחבת ולאחר זמן גם את מערכת החינוך, באבחנה ובהשלכותיה. יואב השתלב בכיתה רגילה ובתנועת נוער. למרות שלא צוות לתפקיד מדריך לילדים צעירים, הוא קיבל תפקיד אדמיניסטרטיבי חשוב בסניף והיה לעזר לכל המדריכים. יואב נוטה לשתף את הוריו ברחשי ליבו וגם בשאלות "מבהילות" סביב דחייה או פנטזיה לא מציאותית. כך מתקיים דיאלוג מעורר אמון בין יואב והוריו. מיותר לציין כי יואב מסתובב בעולם בתחושת ערך עצמי גבוה ולימים השתלב בצבא כתומך לחימה. 

ניתן לראות כי שיתוף הנער\ה באבחנה מחזק את הילד ובמקביל את המשפחה. מתן טיפולים מותאמים יאפשר לו\לה להכיר את עצמו ואת הייחודיות שלו, ומהי הדרך המתאימה עבורו לווסת עצמו ברגעי משבר. כמו כן, לרכוש כלים להתמודדות חברתית וכיצד להתבונן על נקודת המבט של האחר במשפחה ובחברה. כל אלו הן אבני הבניין להשתלבות בחברה במסגרות בית הספר, בצבא ובעבודה.

אבל בחיים לא הכל ורוד. 

גם אם הנער/ה והמשפחה משקיעים לאורך החיים בטיפולים, רכישת כלים ושיח פתוח. החברה לא תמיד פתוחה לקבל את האחר והשונה. גם לחברה יש תפקיד משמעותי. 

העסקת נערים/ות בחופשות לדוגמה, יכולה לשפר את איכות החיים, עד כדי שינוי חיים. ייתכן והנער/ה מרבים בדיבור, לא תמיד אומרים דברים ב"טקט", לא שומרים על מרחב בין-אישי, נמנעים מקשר עין, מצחקקים בקול, צמודים לאוזניות. אפשר לקחת נשימה עמוקה ולחפש את החוזקות שלהם: חריצות, עבודה בהתאם לכללים, אמינות, שקיפות וישירות- תכונות חשובות כשלעצמן למעסיק. 

ברגע שאנחנו נתבונן בהם/ן כשונים ואחרים ולא כלקויים, כל התפיסה תשתנה... גם של מקבל השירות. 

לסיום, נספר על טל שלא התקבלה להיות עוזרת מזכירה במשרד בימי הקיץ, אך התקבלה לעבוד באחד מסניפי בתי הקפה המוכרים. המעסיק סיפר שהיא התחילה כאוספת כלים ולאחר שבאחד הימים התקשה לאייש את הקופה, מחוסר ברירה ביקש מטל למלא תפקיד זה. טל מילאה את התפקיד על הצד הטוב ביותר ומאז ביקש ממנה להישאר בתפקיד גם בשעות אחה"צ בימי לימוד. אם מאמינים במישהו – הוא יוכיח שצדקת!

אין ספק שהחברה תרוויח כאשר תשתנה נקודת המבט משיפוטיות לסקרנות וגילוי עולמות חדשים. 

מיכל אלטמן היא מנהלת תחום פסיכולוגיה בהתפתחות הילד, מאוחדת מחוז ירושלים. סמדר סבן היא מנהלת תחום ריפוי בעיסוק התפתחות הילד, מאוחדת מחוז ירושלים