המחקר, שבוצע על ידי חוקרים מאוניברסיטת טקסס באוסטין בשיתוף אוניברסיטת מסצ’וסטס בבוסטון, עקב אחר יותר מ־30 אלף מבוגרים בארצות הברית לאורך כ־20 שנה. מהנתונים עולה כי משתתפים שנהגו לסייע לאחרים מחוץ למסגרת המשפחתית חוו ירידה איטית יותר בזיכרון, בקשב וביכולות חשיבה כלליות, בהשוואה לאלו שלא נטלו חלק בפעילות מסוג זה.
לפי תוצאות המחקר, שפורסמו בכתב העת המדעי Social Science & Medicine, אפילו היקף מתון של פעילות - כשעתיים עד ארבע שעות בשבוע - היה קשור להפחתה של כ־15% עד 20% בקצב ההידרדרות הקוגניטיבית. החוקרים מציינים כי לא מדובר בהשפעה רגעית או קצרת טווח, אלא בתהליך מצטבר, אשר התעצם ככל שההתנהגות החברתית נמשכה לאורך שנים.
היבט בולט במיוחד במחקר הוא ההבחנה בין התנדבות פורמלית, כמו פעילות בעמותות או מוסדות, לבין סיוע יומיומי לא פורמלי - עזרה לשכנים, ליווי לקרובי משפחה, סיוע בהסעות, טיפול בילדים או תמיכה במשימות שגרתיות. מהנתונים עולה כי שני סוגי הפעילות תרמו במידה דומה לבריאות המוח, ממצא המאתגר את התפיסה שלפיה רק התנדבות מאורגנת היא בעלת ערך בריאותי.
לדברי החוקרים, ההסבר לכך טמון ככל הנראה בשילוב של מספר גורמים: חיזוק תחושת המשמעות והערך העצמי, שמירה על קשרים חברתיים פעילים, גירוי קוגניטיבי מתמשך והפחתת תחושת בדידות - כולם גורמים הידועים כבעלי השפעה על תפקוד מוחי בגיל מבוגר. בנוסף, מחקרים קודמים מצביעים על קשר בין פעילות חברתית להפחתת סטרס כרוני ודלקתיות בגוף, תהליכים ביולוגיים שנקשרו להתפתחות דמנציה ואלצהיימר.
החוקרים הסתמכו על נתונים מתוך מאגר לאומי רחב היקף העוקב אחר מצבם הבריאותי, החברתי והכלכלי של אזרחים מעל גיל 50. גם לאחר שנוטרלו משתנים כמו השכלה, הכנסה, מצב בריאותי פיזי ונפשי, נותר הקשר בין נתינה חברתית לבין האטת הירידה הקוגניטיבית מובהק. מנגד, נמצא כי נסיגה מוחלטת ממעורבות חברתית לוותה בהאצה של תהליכי דעיכה קוגניטיבית.
לממצאים יש משמעות רחבה בהקשר של מדיניות בריאות ציבורית, במיוחד על רקע העלייה בתוחלת החיים והגידול במספר הקשישים בעולם. החוקרים מדגישים כי גם אנשים מבוגרים המתמודדים עם מגבלות פיזיות יכולים לתרום לסביבתם בדרכים שונות, וכי עצם העשייה - ולא היקפה - היא שעשויה להוות גורם מגן על המוח.
התרעות פיקוד העורף